בעקבות דברינו על השינוי בנוסח תפילות השבת, במעריב, שחרית ומנחה, באמירת הבקשה וינוחו בה, בו, בם, והפתרון שהציע בעל התניא בסידורו, לומר, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך, פנו אלי כמה קוראים והזכירו את דברי מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל בסוגיה זו. הוא מיאן לקבל את השינוי של בעל התניא, והמשיך לומר בלשון יחיד, והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך, כמנהג הרגיל אצל מתפללי נוסח אשכנז. על הקושי להזכיר לשון רבים, בם, על שבת בלשון יחיד, השיב כך:
המנוחה המוזכרת כאן איננה מתייחסת לשבת, אלא לאהבה ולרצון. וזהו סדר הדברים. בליל שבת אנו מבקשים לנוח באהבת ה' אותנו, ומתאים הלשון, וינוחו בה. בבוקר אנו מבקשים לנוח ברצונו של ה' בנו, וראוי לומר וינוחו בו. והבקשה במנחה היא לנוח באהבה וברצון, ומתאים הלשון וינוחו בם.
קשה לקבל זאת כפשט במילות התפילה. חוקי הלשון אינם נותנים לומר, הלכתי בדרך עם אברהם ושרה, ואמרתי לו כך, ולה אמרתי כך. ובכל זאת, נראה שיש בדברי מו"ר הבנה גדולה במהות השבת. ונראה לבאר קצת את עומק הדברים לפי הבנתי, למרות שלא זכיתי לשומעם ממנו בחיים חיותו.
ותחילה עלינו לחזור לביאור המושג מנוחה המופיע כל כך בהרחבה בתפילות השבת. מצאנו את מושג המנוחה ביחס לנישואין, כדברי נעמי במגילת רות, ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וגם, הלוא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. תחושת האדם שהוא אהוב, נותנת מנוחה בנפשו. מנוחת השבת היא התחושה שאנחנו שרויים תחת כנפי אהבתו ית' לישראל. במדרש חז"ל ציירו את השבת כמלך ומטרונא שיושבין ומשיחין זה עם זה. זוהי הסיבה שמנוחת השבת תלויה בברית, כנאמר בתפילת שחרית, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. מי שאינו בברית האהבה אינו שייך למנוחת השבת.
ועוד יש להקדים, שלמילה רצון יש שתי משמעויות. האחת, היא החפץ של האדם במשהו מסוים, כמו במגילת אסתר, לעשות כרצון איש ואיש, וכמו שאומרים באידיש, איך וויל. והשניה, יחס חיובי לזולת, יחס של שביעות רצון, כמו בקרבנות, ונרצה לו לכפר עליו. באופן כללי צריך לומר, שהשימוש הראשון אינו מצוי בספרי המקרא הקדומים, והוא מופיע לראשונה במגילת אסתר, שנכתבה אחרי חורבן הבית הראשון. כשכתוב בתורה, אל פתח אהל מועד יקריב אותו, לרצונו לפני ה', הכוונה היא שתכלית הקרבן היא הריצוי לפני ה'. מה שדרשו חז"ל, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר, לרצונו, הכוונה היא שאם המטרה היא הריצוי, לא יעלה על הדעת שקרבן שקרב בלי רצון הבעלים יעלה לרצון לפני ה'. עכ"פ, השימוש במושג רצון ביחס לשבת, מכוון לסוג של אהבה, שביעות רצון ונחת רוח. והבקשה והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך, מתכוונת שנזכה לשני אופנים של אהבת ה' אלינו. וכמו שאמרנו, זוהי מנוחת השבת, שאנו שרויים בתודעה שבורא העולם אוהב אותנו ורוצה בנו. אלא שרצוננו לעמוד על ההבדל שבין אהבה לרצון.
באהבה יש הדדיות. דרך האוהבים שהם תובעים מאהובם להשיב להם אהבה. על הפסוק בשיר השירים, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה, אמרו בזוהר שהטל הזה, שהוא ביטוי לתשוקת האוהב להיכנס אל אהובתו, הוא לבן, אמנם אתחזי גוונא סומקא בגוונא חיוורא. נראה הגוון האדום בתוך הגוון הלבן. למרות שהתשוקה היא חסד, ולכן היא בצבע לבן, נראה בה גוון אדום, משום שלא תצויר תשוקה בלי תביעה. באהבה יש גם צד של דין, ולכן המילה אהבה היא בלשון נקיבה. הרצון הוא אהבה עליונה יותר. היא מבטאת את שביעות רצונו של האוהב באהובו, ואין בה שום תביעה, ולכן מתאים לה לשון זכר.
בפשטות, הרצון הוא השורש של האהבה האלוקית. האהבה ההדדית המכילה תביעה, מופיעה מפני שה' רוצה בנו. אבל סדר הכניסה שלנו אל הבחינות הללו מתחיל מן האהבה. תחילת השבת היא באהבה, בתביעה של ה' לאהבתנו. אמנם השבת מגלה את עומק רצונו של ה' בנו. הרצון אינו מבטל את התביעה שיש באהבה, אבל הוא מעמיד את התביעה הזו באופן שאין בה תנאי, ואנחנו רצויים בכל מצב. שני הצדדים הללו מתחברים יחדיו להמתיק לנו את המנוחה במנחה של שבת. אנו לומדים להבין שהרצון הוא שורשה של התביעה, וזוכים למנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. מנוחה באהבה ומנוחה ברצון. לכן ראוי לומר, וינוחו בם, באהבה וברצון.
מקורות:
נוסחאות תפילה של שבת, שולחן ערוך הרב או"ח רס"ח סעיף ו', רות א' ט', שם ג' א', ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצ"א, אסתר א' ח', ויקרא א' ג'-ד', רש"י ויקרא א' ג', שיר השירים ה' ב', זוהר ח"ג קל"ה ע"ב.
