מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל ביאר את השימוש בא"ב בסדר הפוך במוסף של שבת, בדרך הפשט. סידור מילים על סדר א"ב הוא ייפוי לדברים הנאמרים והוא מתאים לשירה, וכך הוא רווח בכתבי הקודש. בברכת יוצר, בסמוך לתיאור על שירת המלאכים, יש שבח המסודר ע"פ א"ב, א-ל ברוך גדול דעה. עצם סידור השבח כך, נותן למילים צורה של שיר, שהרי שיר מתאפיין במילים נאות, וסידור המילים ע"פ א"ב מוסיף נוי לשיר. בשבת במקום השבח הזה, נמצא השיר, א-ל אדון, המסודר ע"פ א"ב בראשי המשפטים. בשבח א-ל אדון השיר גלוי יותר, משום שהוא מופיע בראשי המשפטים, ולא בראשי המילים, וכך הנוי בולט יותר. ואכן, המנהג לנגן באמירת א-ל אדון, משום שהוא נתפס כשיר וכזמר, יותר מא-ל ברוך גדול דעה. בשבת ראוי ומתאים יותר לשיר לפני ה', מאשר בימות החול. בתפילה, כיון שהמתפלל הוא בבחינת עומד לפני המלך, ואין זה מכבוד ה' לשיר לפניו בתוך התפילה. אבל לכבוד שבת, בתפילה המיוחדת לשבת, אנו רוצים לשיר, ולכן תכנת שבת מסודר לפי א"ב. אמנם מיראת התפילה סדרו חכמים את הנוסח ע"פ א"ב מהופך, שלא יהיה השיר ניכר.
אמנם בשם רש"י הביאו ביאור מופלא: לפיכך הוא מיוסד באלפא ביתא זו, תשר"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה עתידה להיות בזכות שבת שנאמר, לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב, והביאותים אל הר קדשי, וכתיב, בשובה ונחת תיושעון. וכיצד נשמעת על הגאולה? תשר"ק, על שם אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים. צפע"ס, יטפו ההרים עסיס, צף וטף אחד הוא. נמל"ך, והיה ה' למלך, י"ט, יטו שכם [אחד] לעבדו, ח"ז (לשון חזון וראיה), כי עין בעין יראו. והד"ג, בא יבוא לוויתן, ויכרו עליו חברים. מצאו בפסוקים ביטויים הקשורים לגאולה, שיש בתשר"ק רמז להם.
אמנם, הרמזים מהפסוקים שמדברים בעניין הגאולה נראים רחוקים מעט, וגם הם מתאימים רק באופן חלקי, שהרי אין ביטוי לאותיות, ת' נ' וו'. גם המילה יטו אינה מכוונת לשום פסוק, והיא רומזת כנראה לפיוט הנאמר אצל האשכנזים בר"ה ויוה"כ, המתחיל במילים, ויאתיו כל לעבדך, ושם נאמר, ויטו שכם אחד לעבדך. וקצת צ"ע לומר שסדר הא"ב מיוסד על פיוט, ולא על פסוק מכתבי הקודש.
ונראה שהקשר בין תשר"ק לגאולה הוא מהותי יותר, והרמזים הובאו לתוספת טעם. וננסה לבאר.
מצאנו במדרשים משמעות שהעולם נברא בא"ב. ולפי זה, סדר הא"ב מבטא את סדר ההשתלשלות ביצירת העולם, כשהא' היא נקודת הראשית, והדברים הולכים ומתפתחים, מתקדמים ביציאתם לפועל, עד שהת' מבטאת את התוצאה הסופית, שהיא המטרה. בריאת העולם היא אירוע נפלא של חסד ה', אמנם היא גם ירידה והתרחקות מן המקור האלוקי. תן דעתך, שבמדרש רבותינו על בריאת האדם, שהוא מלא שקרים, ומלאכי אמת אמרו שאין ראוי לבוראו, דרשו חז"ל כתשובה את הכתוב, ותשלך אמת ארצה. פסוק זה הוא חלק מתיאור החורבן והגלות, שבו באמת הושלכו לארץ והושפלו כל גילויי הקדושה, והנה חז"ל דורשים פסוק זה על הבריאה. והיינו, כי יסוד הבריאה לייסד מציאות של הסתר פני הקדושה, ולתת מקום לאדם לפעול במעשיו. הבריאה היא שיצרה עולם שצורתו העקרונית היא חציו זכאי וחציו חייב, והוא מצפה למעשה האדם שיכריע את כל העולם לכף זכות.
כל זה היא שורש לנאמר במדרש, בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות. ודרשו, טוב זה היצר הטוב, טוב מאד זה היצר הרע. העולם במצבו הגלוי הוא טוב. אבל העולם שיש בו אפשרות של חטא ומות, מביא לעוה"ב ולטוב שמעבר, טוב מאד. השתלשלות השפע האלוקי עד למציאות המוכרת, היא ירידה לצורך עליה, וממנה יחזור העולם אל הטוב השלם.
הגאולה היא התאמת העולם למקורו הטהור, וביטול כל העיוותים והקלקולים שאחזו בו במהלך הבריאה וההיסטוריה. א"ב הפוך, של תשר"ק, רומז למהלך הזה, של חזרת העולם אל שורשו, ותיקון המציאות העולמית ע"י שיעמדו הדברים מול הרצון העליון, ויותאמו אליו. השבת עניינה להציג בעולם את הרצון הראשון של הבריאה כולה, שהרי היא נוסדה על כך שה' ייחד לעצמו יום להיות בשביעות רצון ובניחותא מהעולם הנברא. הליכת העולם אל התכלית והתקרבותו אל הרצון הראשון, היא עניין השבת, ולכן השבת היא מעין עולם הבא. זוהי הסיבה שבמוסף של שבת, שהוא מבטא את עיקר השבת, מסדרים את הברכה על קדושת היום על סדר א"ב הפוך, תשר"ק, לרמוז שהשבת רומזת על גאולה, ומכח השבת זוכים לגאולה.
מקורות:
נוסח מוסף של שבת, ברכת יוצר לחול ולשבת, טור ובית יוסף או"ח סי' רפ"ו בשם שיבולי הלקט בשם רש"י, ישעיהו נ"ו ד' וז', שם ל' ט"ו, זכריה י' ח', יואל ד' י"ח, זכריה י"ד ט', מסוף לימים נוראים, ישעיהו נ"ב ח', איוב מ' ל', בראשית רבה ח' ה', דניאל ח' י"ב, בראשית רבה ט' ה' וז', בראשית א' ל"א.
