דברי הגר"א שהבאנו בעניין עונג שבת שצריך להיות לכבוד שבת, ולא להנאת עצמו. והוסיף שם לפרש את תוכחת הנביא, שבטלו הכוונה לענג השבת לשם שבת דוקא, והוא לשם נשמה יתירה, שעליה דרשו חז״ל וינפש, וי אבדה נפש. על זה אמר כאן חדשיכם ומועדיכם רוצה לומר מה שאתם מענגים לשם עצמכם שנאה נפשי, היינו נפשי היתירה. וכתבנו שדברי הגר"א מכבידים עלינו מאד את קיום מצוות עונג שבת. וגם צריכים אנו לבאר מאי משמע להתענג ולהנות לכבוד שבת, ולא להנאת עצמי, הרי העונג אינו אלא הנאת הנפש והגוף, ממה שהם נהנים, ואיך אפשר שאינני מתכון להנאת עצמי ואעפ"כ אני נהנה. וכתבנו בזה דברים קצרים, וראוי להרחיב בהם מעט.
ונראה שדרך העולם לעשות סעודות, ולהרבות באכילה ושתיה לכבוד עניינים משמחים. כך מקובל בכל העולם שעושים סעודה לכבוד נישואין והולדת בנים ובנות. בכל אלו בוודאי בעל הסעודה מוציא מכספו לערוך סעודה ואינו מתכוון שהאורחים יסעדו להנאת עצמם ותו לא. ובוודאי הכוונה היא שהסעודה מצטרפת לשמחת האורחים בשמחת בעל האירוע. ואם ישמע שאחד מן המסובים אינו שמח בשמחת בעל השמחה, ורק האוכל המשובח הוא שמושכו אל השמחה, לא יהיה זה לרצון בעל השמחה. וכך הדברים גם בשמחת חגים, שכל מי ששייך לחג המדובר, יכול להצטרף ולהתענג בסעודה, והעונג מצטרף לשמחת החג. הגע בעצמך, אם היתה מלחמה בין שני עמים, והעם המנצח עושה שמחה לכבוד ניצחונו, האם יסכים מי מהעם המנוצח להשתתף בשמחה להנאת האכילה? בוודאי טבעו של עולם הוא שהנאת האוכל המשובח מצטרפת ומבטאת את שמחת התוכן של החג.
אמנם בשבתות ובחגים הקבועים, יתכן שהשגרה תבטל ותשכיח את שמחת התוכן של השבת והחג, והאדם יכול ללכת לסעודה בלי התעוררות שמחה על מהות השבת, ובזה כתב הגר"א שהסעודה הזו אינה אהובה לפני ה', ועליה נאמר, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. אבל בוודאי אין הכוונה לשלול את הנאת הגוף והנפש מן האכילה ומן המנוחה, כל עוד יש לאדם תפיסה כלשהי בשמחת השבת.
ויש, לכאורה, שני צדדים בשמחת השבת. האחד היא שמחת ה' בבריאה. רק על זה נאמר במקרא שמחה בעניין השבת, ככתוב, כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. והמשמעות היא שהקב"ה ייחד לעצמו את השבת כדי להתבונן בעולם הנברא מתוך שביעות רצון ונחת רוח, והוא יתברך נתן לנו את יום שמחתו וקרא לנו לשמוח ולנוח עימו, כדברי רש"י בפי' התורה, אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. מנוחת ה' היא שביעות רצונו מן הבריאה, ובה אנחנו שותפים, וקרואים להביט בעולם מנקודת המבט האלוקית, ולשמוח עימו בשמחתו.
והצד השני הוא שמחת ישראל באהבת ה' לישראל, שבאה לידי ביטוי בשבת, במובן מסוים יותר מאשר בשאר המועדים. המועדים כולם נוסדו על המתנות שנתן ה' לישראל, ולכן תפילת המועדים מתחילה בשבח, אתה בחרתנו מכל העמים. אבל השבת בשרשה הוא יומו הפרטי של ה', ונתינת השבת לישראל יש בה חשיפה של עולמו שלו לרעייתו האהובה. זוהי הסיבה שדווקא על שבת נאמר, גוי ששבת חייב מיתה, וביארו, משל למלך יושב ומטרונא יושבת נגדו, העובר ביניהם חייב. בשבת יש גילוי מיוחד של קירבה ואהבה לישראל. ויש מקום לראות בעונג השבת ביטוי לשתי השמחות האלה. אבל מי שאין לו שום עניין בשמחות אלו, העונג שלו אינו בו טעם, ויש בו חילול קדושת השבת.
ונראה עוד, שראוי בשבת שיחושו ישראל בשמחת השבת ובתענוגיה, שהרי רצון ה' הוא במנוחתנו, כמו שקבעו בנוסח התפילה, המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם. הרי שעונג השבת אינו רק מצווה ועבודה לפני ה', אלא יש בו קיום רצון ה' בטובנו ובמנוחתנו. ונראה שמנוחת שבת שדברו עליה מתקני התפילות היא התחושה שאנו אהובים לפני המקום ורצויים לו, ומצאנו שתחושה זו נקראת מנוחה, שהרי כך בירכה נעמי את כלותיה, ומצאן מנוחה אשה בית אישה, ובהמשך שלחה את רות אל בועז ואמרה לה, הלוא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ודרך האוהב לרצות שיחוש האהוב באהבתו וישמח בה. ולכן נכלל במצוות עונג שבת שנשמח בטובתו הגדולה שזכינו להתקרב אל ה' באהבה רבה ואהבת עולם. ועונג האכילה מצטרף לשמחה הזו ומתחבר אליה.
וראיתי בספר דעת שבת, לידידי הגאון רבי ראובן שלוסברג שליט"א, שגדר מנוחת השבת הוא העמידה מול הארת הקדושה שהשגנו כבר. בעוד שעיקר עמידת האדם תמיד היא כלפי מה שעדיין לא זכה לו, בשבת אנו נמצאים בחלקנו.
מקורות:
ביאור הגר"א לישעיהו פ"א, שמות ל"א י"ז, ביצה ט"ז ע"א, ישעיהו א' י"ד, תהילים צ"ב ה', רש"י שמות ל"א י"ג, נוסח תפילת יו"ט, סנהדרין נ"ח ע"ב, שמות רבה כ"ה י"א, נוסח ברכה מעין שבע בליל שבת, רות א' ט', שם ג' א'.
