קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא. וכתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, היא שציוונו לקדש בכורות, כלומר, להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם. הרי לנו מצוות עשה אחת, המצווה לנהוג קדושה בבכור אדם, בבכור בהמה טהורה, ובבכור החמור. וגדרי הקדושה, כמובן, שונים בכל אחד מהם. בכור בהמה טהורה קרב על גבי המזבח, בכור החמור נידון להיפדות בשה, ובכור האדם נצטווינו לפדותו בחמישה סלעים, ככתוב ומפורש בתורה. ויש לעיין מהי משמעות הקדושה שצריכים אנו לנהוג בבכור אדם, הרי מצוות פדיון הבן לכאורה אינה אלא חובה שהטילה התורה למי שנולד לו בן בכור, לתת מעות לכהן. וברור הדבר לגמרי שאין שום קדושה נוהגת בבכור שלא נפדה, ומהי כוונת המצווה הזו ואיך מקיימים אותה? ובפשטות, כשכתב הרמב"ם שהמצווה היא להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם, עולה מזה שמקיימים את המצווה לקדש בכור אדם ע"י שפודים אותו. וזה צריך עיון, שהרי הפדיון הוא כבר מצווה בפני עצמה, הכתובה בהמשך הפרשה, וכל בכור אדם בבניך תפדה, ומהו הצורך במצוות קדש לי כמצווה בפני עצמה.
ובאמת, גם מצוות התורה לפדות בכור אדם, צריכה ביאור. כי לשון פדיון משמעותו הוצאת דבר ממציאותו, כדרך שמוזכר פדיון אצל שבויים, או בהוצאת דבר קודש מקדושתו. אמנם כיון שברור לנו שאין שום קדושה בבכור לפני פדיונו, מהי משמעות פדיון שהזכירה התורה בהקשר זה.
והגר"ש שקופ זצ"ל יצא לדון האם פדיון הבן הוא חובת נתינה שחלה על האב, או שיש צד פדיון שנפעל על ידי הפדיון. והביא לזה ראיה מגמ', הוא לפדות ובנו לפדות, ובהמשך הסוגיה, כל היכא דליכא אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו, מאי טעמא מצוה דגופיה עדיפא. ומבואר שיש בפדיון תיקון האדם הנפדה. כך נראה גם מהמבואר בגמ', על הנאמר במשנה, כל מצוות הבן על האב, ובגמ' מבואר שהן שש מצוות, האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אישה, וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים. ומבואר שמצוות אלו הן תיקון הבן שהאב מחויב בו, כמילה, תורה, נישואין ואומנות. ובכללם גם הפדיון, ולכא' אין הפדיון אלא חוב האב. ודינא הוא, שאם מת הבן אחר ל', שחל כבר חוב פדיון, האב מחויב לשלם, אף שאין שייך לתקן את הבן לאחר מותו.
והספורנו כתב לפרש, קדש לי כל בכור – שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כעניין לא תעבוד בבכור שורך. וקשה מאד להבין את דבריו, וכי עלה על דעתו שכן הוא הדין, שבכור אדם אסור במלאכת חול?
הטור הביא את סדר פדיון הבן הנהוג אצלנו מתקנת הגאונים, ובתוך הדברים נאמר שם כך, ולישייליה כהנא, מאי בעית טפי, ברך בוכרך, או ה' סלעים דמחייבת למפרקיה בהו, וליהדר ליה, ברי בוכרי בעינא טפי, והילך ה' סלעים בפורקניה. המובן הפשוט של הדברים שהכהן מציג בפני האב שתי אפשרויות, או לתת את בנו לכהן, או לשלם ה' סלעים משום שהוא מעדיף את הבן. ויש תמיהה רבתי בדיבורים אלו, שהרי לא נתנה התורה רשות לאב, להימלט מחובת תשלום ה' סלעים, ואין אפשרות כזו שהילד ילך אל הכהן. ומה ראו הגאונים לתקן נוסח כזה שאין לו מקום במציאות כלל.
ונראה לבאר. השי"ת הציל את בכורי ישראל ביציאת מצרים, ומשם והלאה היה ראוי להיות שכל הבכורות הן של ה'. אמנם הוא ית' אינו חפץ בכגון דא, ורצונו שבכורי ישראל יחיו עם משפחתם ויקיימו את התורה ואת דרכי ה', כמו כל ישראל. אמנם כדי לבטא את המחויבות העקרונית שהבכורות ראויים היו להיות של ה', ציוותה תורה לפדותם, ולשלם לכהני ה', על יציאתם של הבכורים לחולין. ולכן ציוותה תורה לקדש את בכור האדם. ואין הפדיון מצוות בעלמא לתת לכהן מעות, אלא ישראל מחויבים להעמיד לכבוד ה' את בכורותיהם. וזה נעשה ע"י שאנו מכירים בכך שבעיקר עניינם הבכורים הם נכסי גבוה, ואנחנו משלמים על פדיונם את מה שחייבה תורה. ויש משמעות גדולה לכך שאנו פודים את הבכורות ובזה גופא אנחנו מקדשים אותם, ומשייכים אותם לה'. וזהו שכתב הספורנו שהפדיון נועד כדי להתירם במלאכת חול. ולא שיש צד כזה למעשה, אלא שגדר הפדיון הוא לשלם על כך שהם מותרים במלאכת חול. ובאמת האב הפודה את בנו, הריהו כמתקן משהו בבנו, משום שמציאות הבן מחייבת את הפדיון, וכשהאב והבן מצפים לפדיונם, תיקון גופו של האדם עצמו קודם. וזוהי כוונת הגאונים בתקנתם, להעמיד את הדברים באופן שהאב משלם לכהן כדי לקבל את בנו, וזהו קידוש הבכורות, כנאמר, קדש לי כל בכור.
מקורות:
שמות י"ג ב', ספר המצוות להרמב"ם עשה ע"ט, שמות י"ג י"ג, חידושי רבי שמעון שקופ קידושין ט"ז, קידושין כ"ט ע"א, שם במשנה ובברייתא בגמ', ספורנו שמות י"ג ב', טור יו"ד סי' ש"ה.
