כתוב בספר הפרדס המיוחס לרש"י, ואלו דבריו בקיצור: ואלו שלושה האדונים והמלכים, הקב"ה וישראל והשבת, חוזרין שלושתם ומעידין זה על זה. הקב"ה וישראל מעידין על השבת שנבחר מכל הימים לנוח בו, והוא מיוחד בין שאר הימים. ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, והכל נעשה בדברו, והוא המקדש את ישראל ואת השבת. וכמו כן, הקב"ה והשבת מעידין על ישראל, שהם סגולה מכל העמים, וקדושים, וגוי אחד בארץ, והם נצטוו להקדיש את אלוקי ישראל ולקדש את השבת. ועל כן אומר במנחה בשבת, אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובפשטות אין הדברים מובנים כלל, שהרי בנוסח אתה אחד, מוזכרים הוא ית', שמו, וישראל, ואילו השבת לא נזכרה כלל. ומהו הביאור שהציע רש"י לנוסח התפילה? מלבד זאת, חפצים אנו לתוספת ביאור בעניין העדות שמעידין זה על זה, הקב"ה, ישראל והשבת.
ונראה שהשבת היא שמו של הקב"ה, ועליה אנו אומרים, ושמך אחד. כדברים האלה מצאנו בספר הזוהר, מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא. ונראה לבאר הדברים מעט, ובתוכם יתבאר גם הפסוק בנבואת זכריה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
עניינם של שמות ה' הוא שיש למציאותו ית' גילויים בעוה"ז, גילויים המתייחסים אליו, ונקראים בשמו. כמובן, יש דרגות שונות בשמות הקודש, לפי הרמה של הגילוי שהם מביאים לעולם. שם הוי"ה הוא שם המפורש, ובמידה שהוא מתגלה, יש כאן משהו של גילוי מעצם מציאותו, כלשון הגר"א בפירוש שם הוי"ה, הווייתו תמיד והווייתו מעצמו. אמנם שם זה מתגלה גילוי מועט מאד, אנו כותבים ויודעים עליו, אבל אין לנו רשות לבטא אותו. שאר השמות שאינם נמחקים, כל אחד לפי מדרגתו, יש בו גילוי מסוים, ולכן נוהגים בו דיני קדושת השם. הכינויים הם בחינות מהנהגתו והופעתו, שאינם מזוהים בהכרח עם מציאותו ית', ויש להם אפשרות של הופעה נפרדת, למשל, רחום. אלו הן הנהגות אלוקיות, אבל יש מקום בעולמנו לרחמים גם בניתוק מהמציאות האלוקית.
מצאנו צורה נוספת של גילוי. הגמ' בברכות מבארת את י"ח הברכות שבתפילת עמידה, ואומרת, כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. ומקשה הגמ', הני תמני סרי, תשסרי הוויין, שהרי הוסיפו את ברכת המינים. ומיישבת הגמ', כנגד אחד שבקריאת שמע. והדעת שואלת, וכי מילת אחד היא אזכרה? והתשובה לכאורה, שאין קדושת האזכרה כאן באמירת המילה אחד. אבל התיאור הכללי שיש בפסוק ראשון של שמע על ייחודו ית', הוא כאזכרה ויותר ממנה. יש בו ציור עליון של אלוקותו ית'. ונראה שזוהי גם כוונת חז"ל שאמרו, אסור לאדם שייתן שלום לחברו בבית המרחץ, משום שנאמר, ויקרא לו ה' שלום. מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, היה מדייק בדברי הגמ', שאין קדושה במילה שלום עצמה. מותר לספר בבית המרחץ שפלוני נתן לי שלום. אבל נתינת שלום עצמה לחבר, יש בה גילוי אלוקי, והיא נחשבת אזכרה. אחד ושלום כמילים, אינם שמות, ואפילו כינויים אינם. אבל הופעתם במקום הנכון, יש בה גילוי יותר מאשר כינויים אחרים.
ונראה שהשבת גם היא נחשבת שמו של ה', למרות שבוודאי אין בה קדושת שם, וכנראה גם קדושת כינוי אין לה. אבל השבת עצמה, כשהיא נוכחת אצלנו, היא עדות לכך שיש הופעה של קדושה בעולמנו. השבת יש בה ציור של עולם מתוקן, עולם של מנוחה ונחמה, עולם של אהבה ונדבה. ממילא כשאומרים – אתה אחד ושמך אחד, מתכוונים בעצם לקב"ה כמו שהוא בעצמו ובמציאותו העליונה, שהוא האחד והיחיד שפועל בעולם, וממשלתו אינה מוגבלת. אנחנו מזכירים גם את שמו של הקב"ה, שזהו עולם השמות, ואחד מהם זו השבת עצמה, שהיא מכילה בתוכה הארה של שלימות ושל קדושה בעולם. ולישראל, שהם אלה שהופקדו על המלאכה לקרוא בשם ה' ולהחיל את שמו על העולם כולו.
וזוהי גם משמעות העדות שמעידים הקב"ה, ישראל והשבת זה על זה. ה' הוא הקדושה והשלימות עצמה, ישראל הם המופקדים על גילויו ועל תיקון העולם במלכות שד-י, והשבת היא הציור שניתן בעולם לקדושה שהולכת יחד עם מנוחה. משמעות הדבר שיש מציאות בעולמנו שבה הקדושה מושגת. הקב"ה ברצונו בעולם, מעיד על השבת וישראל, שהרי מגמתו היא להתגלות כאן, ע"י עבודתם של ישראל, ועל ידי הציור של השבת. ישראל עמלים על הגילוי והתיקון, ובזה הם מעידים על אמונתם בערך העבודה הזו, וביכולתה להתגשם, שזוהי בשורת השבת. השבת מעידה על מקומה של הקדושה בעולם, שמקורה אצל ה' בעצמו, והיא מתגשמת ע"י ישראל.
