בכמה נוסחאות ישנות לתפילת מנחה של שבת, מצאנו כתוב כך: אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, ולמשה עבדך מסיני אמרת: פני ילכו והניחותי לך. ואע"פ שאין נוסח זה מקובל כיום, מ"מ הבאתיו לכאן משום שיש ללמוד ממנו דברים גדולים.
הרי הנושא כאן הוא יום השבת ומנוחתו, ועליו אמרנו, יעקב ובניו ינוחו בו, ביום השבת. ומה עניין מנוחה זו למנוחת ישראל בהשראת השכינה ובכפרת החטא שעליה דיבר ה' למשה בסיני? על כרחנו למדנו שמנוחת השבת איננה עניין פרטי המיוחד לשבת, אלא היא המציאות בקרבת ה' ובאהבתו מתוך שביעות רצון. והמנוחה שמבטיח ה' למשה אחר החטא, היא עניין אחד עם מנוחת השבת.
הבנה זו מביאה אותנו לדברי האר"י. הוא לימד אותנו שקדושת השבת היא השהות באורו של עולם האצילות. וכוונת הדברים שהקדושה החלה בשבת היא נוכחותו של הקב"ה בתוכנו. זהו עניין השבת, וזהו עניין השארת השכינה שעליו ביקש משה, ונתקבלה בקשתו. מכאן מגיעה נקודת ההשוואה בין המקדש לשבת, את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'. בשניהם יש גילוי אלוקות.
ועוד למדנו ממוצא הדברים, שהמנוחה ושביעות הרצון הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהמפגש עם ה' ועם אורו. לכן בשבת, מתחייבת המנוחה מעצם הקדושה, וכן בהשראת השכינה בישראל נכללת המנוחה, כמאמר ה' למשה, פני ילכו והניחותי לך, וכך הוא בעוה"ב, שכולו מציאות של גילויו ית', ככתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכולו מציאות של מנוחה ועונג, כפי שהוא נקרא בדברי חז"ל בעניין שיר של יום של יום השבת, בשבת היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים.
התפיסה הכללית הזו עולה גם מהדינים שקבעו חז"ל לכריעה בתפילה. המתפלל כשהוא כורע – כורע בברוך, וכשהוא זוקף – זוקף בשם. דכתיב, ה' זוקף כפופים. מיתיבי, מפני שמי נחת הוא, מי כתיב בשמי, מפני שמי כתיב. נתבאר שהתפילה זקוקה לכריעה מעצם מהותה, שהרי הנחת היסוד היא שהמתפלל כורע, לפני ששמענו היכן. אבל הכריעה הזו איננה שייכת לעצם העמידה לפני ה', שהרי ה' זוקף כפופים, וממילא נוכחותו נותנת זקיפות קומה לאדם. אמנם לפני הזכרת שמו, צריך האדם לכרוע ולבטל את עמידת החולין שלו, ורק כך הוא יכול לגשת להזכרת שמו.
נוסח הברכה הזה, מלמד אותנו דבר נוסף, שהרי הברכה מזכירה את שלושת האבות, אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. ובפשטות יש כאן סדר עליה, שהרי יעקב הוא השלמת האבות ובו יוצאת עבודתם לפועל, ולכן אצלם לא נאמרה שמירת שבת, ורק אצל יעקב, שבו למדנו על השראת השכינה בארץ בחזון הסולם שם נאמר, אכן יש הוי"ה במקום הזה. ועליו אמר יעקב, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים. ולכן נאמרה שמירת שבת רק אצל יעקב ובניו.
ונראה עוד שגם באברהם ויצחק נאמר כאן סדר עליה. שהרי הגילה שנאמרה באברהם מקורה בפסוק, גיל יגיל אבי צדיק, ויולד חכם ישמח בו. שמחתו של אברהם אינה במציאותו לעצמה, אלא במה שהוריש לילדיו. והרינה שנאמרה ביצחק הביאו לה הראשונים מקור מן הפסוק, רננו צדיקים בה', והיא שייכת למדרגתו של יצחק בעבודה. ובספר שיבולי הלקט כתב כך, אחרי שמצינו שנדרש גיל יגיל אבי צדיק על אברהם, נמצא שיצחק הוא צדיק, והרי מצינו רינה אצל צדיקים, דכתיב, רננו צדיקים בה', לכך יסדו יצחק ירנן. ובסידור רש"י כתבו, שמצינו באגדה, רננו צדיקים בד', בזמן שהצדיקים רואים את הקב"ה מיד הם אומרים שירה. למדנו שהתפילה כאן מתארת את התפתחותה של הופעת הקדושה בעולם. אברהם אבינו הוא שורש לכל, יצחק יש בו בחינה של גילוי שכינה, אולי מפני שהיה בבחינת עולה תמימה. אברהם זכה לגילה בליבו, ואילו רינתו של יצחק היא בבחינת שיר והיא יוצאת החוצה. אבל השכינה בפועל התגלתה אצל יעקב, משום שבו נשלמה בחירת ישראל, והורד סולם לחבר שמים וארץ.
וזה נוסף בנוסח הישן, ששלימות השבת לא הגיעה עד לאחר גאולת ישראל ממצרים, וירידת הלוחות לארץ, שבזה ירדה שכינה לכאן. אמנם חטא העגל ושבירת הלוחות עיכבו את חלות השכינה בעולם, ועל זה התחנן משה, וכשנענה: פני ילכו והניחותי לך, הושלמה הבריאה וירדה שבת לעולם הזה.
מקורות:
נוסח מנחה של שבת, אבודרהם מנחה של שבת, שמות ל"ג י"ד, שער הכוונות סדר קבלת שבת, ויקרא י"ט ל', זכריה י"ד ט', משנה תמיד ז' ד', ברכות י"ב א', תהילים קמ"ו ח', מלאכי ב' ה', בראשית כ"ח ט"ז-י"ז, משלי כ"ג כ"ד, תהילים ל"ג א', שבלי הלקט סי' קכ"ו, סידור רש"י סי' תקי"ד.
