ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך. משה מתלונן לפני ה', על כובדו של משא העם, וה' שומע את תלונתו, ומצווה אותו להסמיך שבעים איש לקחת חלק בהנהגת העם. התורה מספרת שה' השרה את רוחו עליהם, כדי להכשיר אותם להצטרף להנהגה של משה.
מצאנו בשתי פרשות נוספות שמשה מתקשה במשא העם, וממנים אנשים נוספים לקחת חלק בנטל. כך זה ביתרו, שם משה אינו מתלונן, אבל יתרו טוען לפניו, נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך. עצת יתרו מתקבלת, ומתמנים שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים, ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו אתך. הסיפור הזה מופיע גם בדברים, אלא ששם משה טוען את הטענה הזו בעצמו. איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם.
שני הסיפורים שונים במהותם. ביתרו ובדברים עסוקים במינוי דיינים שישפטו משפט צדק, ואילו מינוי הזקנים, מדבר על אנשים שיסייעו למשה בהנהגת העם. מכאן נובע גם ההבדל בסוג האנשים הנבחרים. במינוי דיינים אנו מחפשים אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, ככתוב בדברים, וגם אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת שונאי בצע, ככתוב ביתרו. ואילו האנשים שמצטרפים למשה בהנהגה, צריכים להיות ראויים לנבואה. והטעם לזה הוא ברור מאד. הדיינים צריכים להכריע הכרעות תורניות, ולשם כך הם זקוקים למעלות שכליות, חכמים ונבונים, וגם ליושר פנימי, יראי אלוקים, אנשי אמת שונאי בצע. ואילו כדי להצטרף להנהגת העם, ראוי שיהיה לנבחרים שייכות לנבואה.
הדברים הללו מתחברים היטב למה שביאר הרמב"ם בהרחבה בהקדמתו לפירוש המשנה, על תפקיד הנבואה בישראל, ועל כך שאין לנבואה מקום בבירור הלכה. בעיון וסברא ובהשכיל המצוות, הוא (הנביא) כשאר החכמים שהם כמוהו, שאין להם נבואה. ולכן הובאו להלכה בהלכות סנהדרין אותן המעלות שנזכרו בתורה במינוי דיינים ביתרו ובדברים, משום שתפקיד הדיינים הוא בירור התורה.
אלא שכל זה מביא קושי גדול. בית הדין הגדול שבירושלים, חברים בו שבעים ואחד דיינים. בי"ד זה עומד בראש המערכת של בתי הדינים בישראל, ותפקידו לברר את התורה ולהכריע בספקותיה, והוא חלק מהמערכת של פרשיות יתרו ודברים. במשנה מבואר, שלמדו את המספר שבעים ואחד חכמים בסנהדרין מאותם שבעים זקנים שנאספו כדי לסייע למשה בהנהגת הדור, כמאמרם, מנין ל(סנהדרין) גדולה שהיא של שבעים ואחד, שנאמר, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן. וצ"ע, הרי שבעים הזקנים שייכים לתחום אחר לגמרי, להנהגת ישראל ולנבואה, ולא לבירור התורה?
ונראה, שאע"פ שהתורה הפקידה את פירוש התורה בידי החכמים, ולא בידי הנביאים, יש בחינה מסוימת שבירור התורה תלוי ברוח הקודש השורה על הסנהדרין. שהרי ככל שההכרעה ביד החכמים, נכללת בזה האפשרות של טעות. ומבואר בתורה שהכרעת החכמים מחייבת את הכל, ועיין בדברי הרמב"ן בפירוש התורה, וגם בשורשים שלפני ספר המצוות, שהחובה לציית להוראת החכמים היא גם למי שסבור שטעות בידם. וכתב הרמב"ן שזה בשביל שלא תהיה התורה לשתי תורות. הרי לנו שיש מצב שבו נוהג האדם בניגוד למצוות התורה לפי דעתו, בעבור אחדות התורה בישראל.
ויש לשאול, האם אין לתורה כוונה מסוימת, שהיא רצון ה'? ואם כל שיכריע הרוב הוא המחויב עלינו, הרי זה כאילו חתם ה' על כל מה שיעלה בדעתם של בני אדם, אם יחשבו כך במסגרת הבנתם את התורה, הרי זו תורה. והדעת אינה סובלת כן, שהרי בוודאי רוצה ה' משהו, והשכינה שורה בישראל בגלל שהם נוהגים בדרך הישר ע"פ רצון ה' ודברי התורה. וצריך לומר שאנו מובטחים שההליכה אחרי רוב החכמים, גם אם היא יכולה להיות טעות ברמה של הוראה פרטית, במובן של כלל היהדות וההליכה בדרכי ה', מובטח לנו שהחכמים יורו את האמת. ויש להראות שורש לזה בלשון הרמב"ם. בי"ד הגדול שבירושלים, הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה: שנאמר, על פי התורה אשר יורוך. המילים, הבטיחה תורה, צריכים ביאור, בפשטות, שהרי בפסוק אין הבטחה, אלא ציווי. ונראה שהבטחה היא שכך נוכל לקיים את התורה, ולהשיג את המכוון בה, שהוא האור האלוקי החל עלינו, והשראת השכינה.
מקורות:
במדבר י"א ט"ז-י"ז, שמות י"ח י"ג-כ"ו, דברים א' י"ב-י"ז, הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה, פ"ב מהלכות סנהדרין הל"ז, סנהדרין א' ע"א, רמב"ן דברים י"ז י"א, רמב"ן בשורש הראשון שלפני ספר המצוות, רמב"ם פ"א מהל' ממרים הל"א.
