בני גד ובני ראובן, שלהם מקנה רב, מבקשים ממשה לנחול את ארץ סיחון ועוג, שהיא ארץ מקנה. משה מגיב בכעס על בקשתם. הוא רואה בבקשתם המשך של חטא המרגלים, וכדבריו, הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. עיקרה של הטענה, הוא חוסר הביטחון שלהם בהצלחת המלחמה על הארץ. הוא חושד שהם חפצים להישאר בעבר הירדן, משום שהם יראים מהמלחמה על כיבוש הארץ. הם עלולים להשפיע לרעה על העם, ולעורר אצלם פחד וחוסר אמונה. ואכן, הם מתקנים את דבריהם, ומתחייבים להצטרף למלחמת על הארץ, ואח"כ לחזור לנחלתם בעבר הירדן. בזה, לכאורה התבטלו כל החששות, ובקשת בני גד וראובן היא ראויה. והייתם נקיים מה' ומישראל.
אמנם יש כאן עניין נוסף. על המרגלים כתוב, וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו בדברו. עם ישראל לא האמינו בהבטחת ה', וחששו שמא יכשלו במלחמה על הארץ. אבל הכתוב מבקר אותם גם על כך שמאסו בארץ חמדה. האם בני גד ובני ראובן נחשדו גם בחשד הזה? הרי הם בחרו לשכון בעבר הירדן, שבפשטות איננה נכללת בארץ המובטחת, ולכאורה בזה הם הלכו אחרי דור המרגלים. יתר על כן, נחלתם לדורות היא בארץ הגלעד, מחוץ לארץ ישראל המקורית. מדוע, משה איננו טוען כנגדם גם את הטענה הזו? ואיזו תשובה יש על הטענה הזו? האם אין בכל זה וויתור על מעלת הארץ?
האם לעבר הירדן יש קדושת א"י? לכאורה התשובה היא פשוטה. מפורש בתורה שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ, ושניהם הגיעו לארץ סיחון ועוג, ונקברו שם, ומוכח שחבל ארץ זה אינו חלק מהארץ. מאידך, לעניין המצוות התלויות בארץ, נחלת גד וראובן קדושה בקדושת הארץ, והמצוות הללו נוהגות בה, אם כי לא לגמרי, כדברי הר"ן, עבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות.
ונראה, שעבר הירדן מצד עצמו איננו חלק מהארץ המובטחת, ואיננו קדוש בקדושת הארץ. יתר על כן, ישראל כבשו את סיחון ועוג כדי לעבור דרכם ולהגיע אל הארץ. אם היו סיחון ועוג מאפשרים לעם ישראל לעבור דרך ארצם, היו ישראל עושים זאת, ומשאירים את הארצות האלה בידי העמים אשר ישבו בהם. הארצות אלה לא נכללו בארץ, ומשה ואהרן לא זכו להיכנס לארץ, אע"פ שהגיעו לעבר הירדן. רק משנכבשה הארץ עצמה, הצטרפה נחלת גד וראובן לא"י ונתקדשה בקדושתה. חבל ארץ זה אינו קדוש קדושה עצמית, ורק מפני הצטרפותו לארץ התקדש, ולכן לעולם לא יתקדש לגמרי.
משמעות הדברים שרק כשעבר הירדן מצורף לארץ ומתאחד עימה, הוא מתקדש. יש לעניין הזה התייחסות בספר יהושע. אחרי שסיימו ישראל לכבוש את ארץ כנען, חוזרים בני גד וראובן, וחצי שבט מנשה אל הגלעד, לנחול שם את נחלתם, כמו שסוכם עם משה. ושם, ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן, מזבח גדול למראה. העם היושב בעבר הירדן המערבי, חושד שמדובר במזבח לעבודה זרה, ושולח שליחים לברר את העניין. בני גד ובני ראובן משיבים שחלילה להם מלעשות מזבח למרד בה', וגם לא להקריב עליו עולה ומנחה ושלמים, אלא כדי לבטא שגם היושבים בעבר הירדן שייכים לעבודת ה' במשכן. החשש שמא יפרד עבר הירדן מן הארץ כולה קיים, וגד וראובן צריכים להעמיד אות על שייכותם אל הקדושה. מו"ר הגרי"ש זילברמן זצ"ל הראה, שכשישראל שולחים שליח להזהיר את יושבי עבר הירדן מן האפשרויות הרעות שיש במזבח שבנו, הם מוסיפים את המשפט, ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם, עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה'. אם אינכם מצליחים לקדש את ארצכם, ע"י הצירוף אל ארץ הקודש עצמה, אל תשארו בארץ הטמאה הזו, אלא בואו אל ארץ הקדושה העצמית.
כתב הגר"א, עבר הירדן הוא מבחינת נוגה, שהוא חו"ל, ונתקרב להיות מא"י. הדיבורים האלו מתייחסים לידוע מהאר"י, שיש הבדל בין שלוש קליפות, שהן טומאה ממש, לקליפת נוגה שהיא טמאה לגמרי כשהיא לבדה, אבל היא יכולה להצטרף לקדושה, ולהתקדש בעצמה. עבר הירדן היה חו"ל לפני שנכבשה הארץ, והצטרף לקדושת הארץ לאחר מכן. בחיי משה ואהרן הוא היה חו"ל, ולאחר מכן נמצא שהם קבורים בארץ. לכן משתבח הפסוק בנחלת שבט גד, כי שם חלקת מחוקק ספון, ומשבח ריה"ל את א"י, הר העברים והר ההר, אשר שם שני אורים גדולים, מאורייך ומוריך.
מקורות:
במדבר ל"ב י"ד וכ"ב, תהילים ק"ו כ"ד, עיין במדבר כ"א בעניין מלחמת ישראל בסיחון ובעוג, יהושע כ"ב י' וי"ט, דברים ל"ג כ"א, קינת ציון הלא תשאלי לריה"ל.
