ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוקים הוא. וברמב"ן, וטעם כי המשפט לאלוקים הוא – כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה', לומר כי לאלוקים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו, ונתן אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס, הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו. כוונתו שהמשפט הוא עניין הנוגע לה', שהוא חפץ שיהיה העולם מתנהג בצדק וביושר, והטיל על האדם את התפקיד להעמיד את הצדק במציאות, והדיינים המעוותים את הדין – מועלים בשליחותם.
בכל הדיבורים האלה משפט וצדק הם מונחים קרובים, ואין משפט אלא צדק ודין. אמנם בספר הזוהר למדנו, דין איהו גבורה, משפט עמודא דאמצעיתא. והדברים צריכים ביאור, שהרי המשפט הוא עשיית הדין, ואיך נבין שהם שני קווים שונים?
חלקו חכמים אם ראוי לעשות ביצוע או לא. חד אמר, אסור לבצוע, וכל הבוצע הרי זה חוטא, אלא ייקוב הדין את ההר, שנאמר, כי המשפט לאלוקים הוא. וחד אמר, מצוה לבצוע, שנאמר, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר, ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר זה ביצוע. וכך ההלכה, כל בי"ד שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר, משפט שלום שפטו בשעריכם, אי זהו משפט שיש עמו שלום, הוי אומר זה ביצוע.
ולמדנו שגדר המשפט אינו דווקא עשיית צדק ודין, אלא סידור הדברים בדרך שתביעת שני הצדדים מקבלת את מקומה הראוי. ובזה יש אפשרות לעשות משפט המבוסס רק על צדק, וכל אחד מהצדדים מקבל את המשקל הראוי לו ע"פ הדין. אמנם אין זו הדרך השלימה, משום שבדרך הפשרה מקבל כל צד את מקומו גם ע"פ מידות השלום והצדקה, ולכן בי"ד שעושים פשרה תמיד הרי זה משובח.
ויש לנו ללמוד מכאן, שהכתוב כי המשפט לאלוקים הוא, אינו עוסק במידת הצדק, שהיא אחד השיקולים הנוהגים במשפט, אלא בתיקון הכללי של העולם ובהעמדת כל צד על מקומו הראוי מתוך התייחסות רצינית ונכונה לכל צד, ובמגמה לעשות צדק, צדקה ושלום. וזהו עמודא דאמצעיתא, הדרך המאוזנת בין הדין והצדק, לבין הרחמים והשלום, הדרך הכוללת את שני הקווים ופועלת לאורם. ומכאן, כשהתורה אומרת, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אין הכוונה שההנהגה האלוקית חותרת אל הצדק בלבד, אלא לתיקון העולם ולהעמיד את בני האדם במקום הראוי להם, מתוך נאמנות גם לצדק, אבל גם לשלום ולצדקה.
ושורש הדברים הוא המגמה העליונה שיש לה' בעולם, לתקנו ולהעמידו בצורתו הראויה והנכונה, וכנאמר, לתקן עולם במלכות שדי. וסדר ההנהגה האלוקית היא לשכלל את המציאות תמיד לקראת התכלית. וזהו המשפט שאליו מכוונים כל דרכי ה', ועליו נאמר, כי כל דרכיו משפט. ומשפט זה, הוטל על האדם להשתדל כפי יכולתו להחילו במציאות, ועל זה נצטווינו, ללכת בכל דרכיו, וביאר הרמח"ל, כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות. והכוונה, העמדת המציאות בערכים הנכונים של צדק ודין, שלום וצדקה ואמת. ועל זה אמרה תורה, כי המשפט לאלוקים הוא, תיקון המציאות הוא מגמה אלוקית, והאדם שמוטל עליו לעשות משפט, הוא שליח האל לעשות מגמתו וחפצו, והוא מועל בשליחותו כשהוא מטה משפט ומעוות יושר.
וכדברים האלה כתב הרמח"ל בתחילת ספרו דעת תבונות, זה ודאי, שהקב"ה הקים עולמו על המשפט, ומנהגו במשפט ישר ונאמן; וזה הדבר תראי אותו ברור בלי שום ספק, וכמו שהעיד הרועה הנאמן, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. ובהמשך הדברים, היסוד הראשון שעליו עומד כל הבניין הוא, שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו. ועוד שם, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם. למדנו, שהמשפט הישר שבו נוהג ה' בעולם, הוא מגמת ההטבה הכללית, המובילה לתפקידו של האדם הפרטי והכללי לנהוג בדרכי השלימות, הצדק והדין, השלום וצדקה. מזה נובע תפקידו של ביה"ד לקיים, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.
מקורות:
דברים א' ט"ז-י"ז וברמב"ן שם, דברי הימים ב' י"ט ו', פתיחת אליהו, סנהדרין ו' ע"ב, זכריה ח' ט"ז, שמואל ב' ח' ט"ו, פכ"ב מהלכות סנהדרין הל"ד, נוסח עלינו לשבח מתוך מלכויות לר"ה, דברים ל"ב ד', שם י' י"ב, הקדמת מסילת ישרים, דעת תבונות סימן י' וי"ד וי"ח.
להורדה
