תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב. בגמ' אמרו, קטן היודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב. ק"ש מאי היא? פסוק ראשון. ברור לגמרי מדוע בתחילת גדילתו של קטן, מלמדים אותו פסוק ראשון של שמע. הפסוק הזה הוא עיקר קבלת מלכות שמים של כל ישראל מדי יום, ומבואר בו ייחוד ה', שהוא עיקר אמונת ישראל. אבל לימוד הפסוק תורה ציווה לקטני קטנים, ועוד לפני שמע ישראל, מביא לכלל יסוד היהדות גם את הפסוק הזה, ועניינו הוא מסורת התורה. משה, איש האלוקים, ציווה לנו את התורה, והיא ירושה לישראל לכל הדורות.
הירושה הזו, יש בה זכות נפלאה. לכל אדם מישראל יש זכות בתורה. זהו עיקר לשון ירושה, שהבנים מקבלים את זכות האבות, ואין ירושה על חובות האב, כמובן. אבל בקשר לתורה אנו תופסים שבירושה זו יש גם חובה. כך כתב רש"י בפירוש הפסוק, תורה – אשר ציווה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה. והטעם לזה הוא מפני שיסוד התורה היא הציווי, כפי שמתחיל הפסוק, תורה ציווה לנו משה, והציווי הזה חל בירושה על כל ישראל, וכולנו מחויבים בה. וגם זה אנו מלמדים את הקטן בתחילת דיבורו. המודעות למקור התורה, ולירושה שבה, על הזכות ועל החובה שבירושה, היא יסוד החינוך התורני.
אמנם חז"ל דרשו את הפסוק הזה, בדרך אחרת לגמרי. תורה ציווה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. אין ספק שדרשת חז"ל מטה את הפסוק, ואת המושג מורשה, ששייך לעולם של בעלות ממונית, לעולם של אישות ונישואין, ועלינו להתבונן מהו עניין הדרשה הזו, ומה מצאו חז"ל בכתוב כדי לדרוש בו.
ובכלל, בכל מקום שדרשו חז"ל דרשת אל תקרי, הדבר צריך ביאור. מאי משמע אל תקרי? הרי המילים הכתובות בפסוק אינן ניתנו לשינוי, ואיך אפשר לקרוא בהן משהו אחר ממה שכתוב. ונראה, שדרשות אל תקרי אינן מיוסדות על הדמיון החיצוני בין המילה הכתובה למילה שחז"ל מורים לקרוא. הדרשה מבוססת על הבנת חז"ל בעומק הכתוב בפסוק. חז"ל בחכמתם וברוח קדשם ירדו לעומק דברי התורה, והעומק הזה הוביל אותם להעיר הערה ולדייק דיוק במשמעות הפסוק. את ההערה הזו ציינו חז"ל ע"י סמיכות הלשון למילה אחרת, הדומה בצורתה למילה הכתובה.
לדוגמה, מה שדרשו בכמה מקומות בגמ', תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר, וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. בפשטות לא ברור כיצד מדמיון המילים בניך – בוניך, אפשר לדרוש דרשה כזו. אמנם עיון בפסוק, יכול להבהיר את הדברים. הנביא מתאר את תקופת הגאולה, ומלמד שכל בני ישראל יהיו אז לימודי ה', וידעו את ה' ואת תורתו. על המצב הזה, בו כל ישראל הם לימודי ה', נאמר, ורב שלום בניך. השלום, שהוא מידה אלוקית עליונה, יחול אז על כל ישראל. כל זה מפורש בכתוב.
מה אנו יכולים ללמוד מדברי נבואה אלו למצבנו כיום, עדיין בגלות? ברור שעם ישראל עדיין אינו בעמדה שכל בניך לימודי ה'. אבל תלמידי חכמים גם היום אפשר לראות בהם לימודי ה'. הרי הם עסוקים כל ימיהם בלימוד התורה ובידיעת ה', האם אין אפשרות להסיק שהם זוכים כבר היום למידת השלום? הסברא נותנת שכן, וזה מה שחז"ל באו ללמדנו כאן. ת"ח מרבים שלום בעולם. אלא שחז"ל סמכו את הרעיון המוכרח הזה על דמיון המילים בניך – בוניך.
גם כאן, הכתוב מורשה קהילת יעקב, בפשוטו מלמד שיש לעם ישראל זכות עולם, בלתי ניתנת להפרה, בתורה. אמנם כדאי להתבונן במשמעות הדברים. הזכות שניתנה לישראל בתורה, אין בה כדי שאדם מישראל יחוש שהתורה נתונה בידו. הרי ברור הדבר שכל אדם ישראל צריך להתייגע בתורה כדי לזכות בה. יהודי שעדיין לא יגע די צרכו בתורה, עדיין לא זכה בה. כדי לבטא את העובדה שהמורשה איננה נותנת זכות מלאה, תרגמו חז"ל את המילה מורשה למילה מאורשה. אירוסין זהו מצב שיש לחתן זכות לשאת לאישה את הכלה, אבל זה עדיין לא התרחש בפועל.
אבל בזה לא הסתכם החידוש של חז"ל. בעוד שהמושג ירושה מתאים ליחס לממון ורכוש, ואילו יחסו של האדם הלומד עם התורה הוא יחס שיש בו אהבה והדדיות. כמו שהתורה נתונה לאדם מישראל ומצפה לו, כך גם הוא מחויב לה ועומד ממולה. העניין הזה מבואר בפסוקים רבים בספר משלי, ואחד מהם, איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד. אבל נראה שהוא עולה מעומק הדברים הכתובים כאן, שהרי כבר הסקנו מן הפסוק שהתורה איננה ירושה הניתנת לזכותו של היורש בלבד, אלא היא גם מטילה עליו חובה. היא ניתנה בברית, והברית הזו דומה לברית נישואין ושייכת אליה.
מקורות:
דברים ל"ג ד', סוכה מ"ב ע"א, דברים ו' ד', רש"י דברים ל"ג ד', ברכות ס"ד ע"א, ישעיהו נ"ד י"ג, משלי ה' י"ט.
