הזכרנו למעלה את דברי הגר"א, שהקביל את שלוש סעודות השבת לשלוש הספירות העליונות, כתר חכמה ובינה. אמנם באידרא זוטא, האריכו בעניין שלוש סעודות השבת, וזה מה שנאמר שם, ובעי בר נש למחדי בתלת סעודתי דשבתא, דהא כל מהימנותא, וכל כללא דמהימנותא, ביה אשתכח, ובעי בר נש לסדרא פתורא, ולמיכל תלת סעודתי דמהימנותא, ולמחדי בהו. צריך אדם לשמוח בשלוש סעודות השבת, מפני שכל האמונה, וכללות האמונה, נוכחים בסעודות אלו. אמר רבי שמעון, אסהדנא עלי לכל אלין דהכא, דהא מן יומאי לא בטילנא אלין ג' סעודתי, ובגיניהון לא אצטריכנא לתעניתא בשבתא. רבי שמעון מעיד לכל הנוכחים שמעולם לא ביטל אחת מסעודות אלה, ולכן לא נזקק להתענות אף פעם בשבת (תענית חלום). דמאן דזכי בהו, זכי למהימנותא שלימתא. שכל הזוכה בסעודות אלו, זוכה לאמונה שלימה. חד, סעודתא דמטרוניתא. וחד, סעודתא דמלכא קדישא. וחד, סעודתא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. הסעודה הראשונה היא סעודת המלכה, מידת מלכות. הסעודה השניה היא סעודת המלך הקדוש, והסעודה השלישית היא סעודת עתיקא קדישא, ספירת כתר, הנעלמת מכל הנעלמים. ואין כוונתי להקשות כאן מדברי האידרא על הסדר שסידר הגר"א, כי פעמים רבות יש דרכים שונות להעמיד את משמעות המצוות, ומר אמר הכי, ומר אמר הכי ולא פליגי. אבל כוונתנו כאן להציע הבנה בדברי הזוהר, הבנה שנוכל להתבסם לאורה, ולהבינה גם בתפיסה של מי שאינו בקי בסתרי תורה.
ותחילה עלינו לבאר את המושג מהימנותא, הרווח מאד בספר הזוהר. והגר"א בביאורו לספד"צ כתב לבאר כך, ועניין מהימנותא כמו אמונת ישראל שבה משיגין את אין סוף. וכוונת דבריו, מהימנותא אינה רק האמונה כמידה וכיסוד ליהדות, אלא כמו המילים אמונת ישראל, הדת היהודית, שעניינה הדרך שסלל הקב"ה עבור האדם להשיג את א"ס. המושג מהימנותא מופיע בזוהר ביחס לכללות היהדות, וביחס לעניינים מסוימים שיש בהם ביטוי לכללות היהדות, כמו מצה הנקראת בזוהר – מיכלא דמהימנותא, סוכה הנקראת – צילא דמהימנותא. כמו כן מבאר רשב"י כאן, שסעודות השבת ושמחתן מביאות לידי ביטוי את כללות היהדות כולה, ויש בהן דרך להשיג בחינה של השגת אלוקות.
ודבר זה, כיצד יש בסעודות השבת ושמחתן גילוי אלוקות, מיוסד על חלוקת שלוש הסעודות לשלוש בחינותיהן, שיחדיו הן כללות הקדושה בעולם. הסעודה הראשונה היא כנגד בחינת המלכות, שהיא ההופעה האלוקית בעולמנו, והיא מתקיימת אצל ישראל, שהם כללות מקבלי ההטבה. לדבר הזה יש שני שורשים בקדושת השבת, האחד, מפני שהשבת מעידה על רצונו של ה' בעולם הנברא, וממילא יש בשבת ייצוג לאדם המקבל, שהוא כנסת ישראל. והשני, מפני שהשבת היא מועד שמחתו של ה' בעולם הנברא, והוא ית' הזמין את ישראל להשתתף ולהצטרף לשמחתו, ולכן יש ביטוי בשבת לכנסת ישראל, וזוהי הסעודה הראשונה.
הסעודה השניה היא כנגד מלכא קדישא, והוא הבחינה באלוקות העומדת מול האדם המקבל, אליה האדם פונה בתפילתו ובבקשתו, וממנה מתקבלת ההנהגה שבה פונה ה' אל האדם. הבחינה הזו נקראת מידת המשפט, שבה הקב"ה פועל עם האדם כפי מעשיו וכפי מצבו. שתי הבחינות הללו משקפות את שני הצדדים של החיבור המתקיים בשבת, כנסת ישראל והקב"ה.
אמנם כלל גדול יש בידינו, שההדדיות שבין ישראל לקב"ה, איננה כל התמונה כולה. יש בחינה עליונה ממנה, שהיא שורש כל ההנהגה האלוקית, והוא הרצון העליון, המכונה בלשון המקובלים כתר. הבחינה הזו מכונה בדברי רבנו הרמח"ל הנהגת הייחוד, ובה טמונה ההבטחה של התיקון השלם, שגם אם יחטאו ישראל, וקלקלו מעשיהם, מ"מ רצונו של האדון היחיד יצא לפועל, והטוב האלוקי יגבר וישלוט. על בחינה זו נאמר בשירת האזינו, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל. ועליה אמר הנביא, למעני למעני אעשה. לאמר, גם אם האדם אינו ראוי להטבה, ההטבה תצא לפועל, משום שזהו רצון ה' המוחלט. וכלשון הרמח"ל על הנהגת הייחוד, מחזיר כל רעה לטובה ומביא בריותיו לרצונו, לאמר – שליטת רצונו המוחלטת, היא מבטיחה את ניצחון ההטבה.
בחינה זו היא הארת מנחה של שבת וסוד סעודה שלישית, ובלעדיה אין האלוקות המתגלה שלימה. התופס את הנהגת ה' כהדדית לחלוטין, וכמקבילה באופן מוחלט להנהגת האדם, תופס שמגמת ההטבה יכולה להתבטל בגלל בחירת האדם. תפיסה זו מנוגדת לייחוד ה' השלם, כי הרי לפי תפיסה זו אין רצון ה' שליט בבריאה, אלא מעשי האדם, והוא בבחירתו מעצים את מגמת ההטבה או מחליש אותה, ובמצב מסוים הוא יכול לבטל אותה.
ואפשר לבאר שלכן זכה רשב"י שלא להתענות בשבת בשום מצב, והכוונה היא לתענית חלום, שמותרת בשבת. ועיי"ש בדברי האידרא שגם בחול לא התענה רשב"י תענית חלום. ונראה שמציאות זו נובעת מעמידתו של האדם באמונה שלימה מתוך אחיזה בהבטחה אלוקית העליונה והנצחית, שאיננה יכולה להתבטל בשום אופן. אדם כזה איננו ירא מחלומותיו, משום שאמונתו בטוב היא אמונה משוכנעת ויציבה.
מקורות:
הגר"א בליקוט שבסוף ספד"צ ד"ה סוד הצמצום, זוהר ח"ג רפ"ח ע"ב, ביאור הגר"א לספד"צ ריש פרק ב', דברים ל"ב ל"ט, ישעיהו מ"ח י"א, כללות האילן לרמח"ל פ"א מ"א.
