אמרו בגמ', יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמור במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש. וברש"י, לא משבת אתה מתיירא – דלא כתיב ביה מורא. המשמעות הפשוטה בדברי הגמ' על פי פירוש רש"י, שכיון שבשבת לא נזכר מורא, ורק חובת שמירה, שהיא הנהגה של שמירת שבת, מפני ציווי ה', כך המורא שנאמר במקדש, אינו אלא הנהגה שציווה ה', ואין מורא מהמקדש עצמו.
ומו"ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל, האריך לתמוה על דברי הגמ', וכי היה עולה בדעתנו שיש חובת יראה מהמקדש עצמו? ועל כרחנו אין היראה המדוברת במקדש כי אם מגילוי שכינה ששייך במקדש, ויראה זו בוודאי קיימת גם להלכה, שהרי נאמרו בה כמה הלכות, כמבואר בסוגיה שם, ואי זו היא מורא מקדש, לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ומה א"כ שללנו מההיקש משבת למקדש. ועוד קשה, שאם בשבת לא מצינו יראה כלל, איך יש ללמוד מזה למקדש, שבמפורש יש בו יראה, כיצד תהיה אותה יראה.
והוסיף מו"ר שם והביא כמה מקורות שנזכר בהם מורא גם בשבת. אמרו בגמ', שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. וברש"י, יראי שמי – שומרי שבת. וכן בספר חסידים כתב, למה פתחה התורה בבראשית, כי רמז תחילה על השבת, בראשית, אותיותיה – ירא שבת. רמז זה במילת בראשית נמצא גם בהקדמת תיקוני זוהר, והובא בבעל הטורים בתחילת התורה. ובעל הסמ"ג העתיק את סוגיית יבמות באופן שמזכיר הגמ' מורא גם כלפי שבת.
וכתב מו"ר, ששבת ומקדש שניהם יש בהם בחינה של גילוי שכינה והארה עליונה, והוצרכו חז"ל ללמוד שאין היראה במקדש מהקדושה החלה בו, אלא היא מגעת עד א-ל עליון המצווה על קדושתם. ומצאנו בכמה מקומות בחז"ל דיבורים על הקדושה החלה במקדש ובשבת, ושני אלו אינם מצוות בעלמא שנצטווינו עליהם, אלא מקומות אחיזה שיצר בורא העולם לקדושתו בארץ, ומהם יונקים כל גילויי הקדושה בעולם. ובאמת דיני הכבוד הנוהגים במקדש ובשבת, הם מחמת הארת הקדושה המאירה בהם. ולכן היתה סברא שהיראה והכבוד הנוהגים בהם, אינם רק מחמת המצווה שנצטווינו בתורה, אלא מחמת הקדושה החלה בהם ומגיעה עלינו. ומכך שלא נזכר מורא בשבת, יש ללמוד שאין בשבת ובמצוותיה משום יראה, אלא משום קיום מצווה הכתובה בתורה, וכך הוא גם במורא מקדש, אין המורא מתייחס לקדושה החלה במקדש עצמו, אלא לה' המצווה על הקדושה ועל מוראה. ולפי רש"י, למרות ששבת ומקדש דומים ושייכים זה לזה, העובדה שלא נזכר יראה בשבת, מוכיחה שבשניהם אין היראה מהשכינה המתגלה אצלנו, אלא משורש הקדושה למעלה וממי שציווה עליה.
ונראה להוסיף בדברים תוספת ביאור. ידוע מדברי רבותינו, שבעולם האצילות אין אחיזה לרע. והכוונה היא שאין בכח חטאי האדם להחיל רע בעולם האצילות, אלא מעולם הבריאה ולמטה. ויעוין בדברי הגר"א, שהביא על זה את הפסוק, לא יגורך רע.
ורבנו האר"י לימד שזהו הטעם שאין שמות הקודש מתייחסים לשום גילוי שבתחתונים, משום שלמטה אין במציאות טוב זך ונקי מכל אחיזה של רע, וחלילה לייחס את שמו ית' על מציאות שאינה טוב גמור. ורק בעולם האצילות נמצאים שורשי ההנהגה האלוקית, ועליהם אנו משתמשים בשמות הקודש, משום ששם אין ידו של אדם מגעת לקלקל ולהרוס.
ואע"פ שהקדושה בטהרתה נמצאת בעליונים, ובעולמנו בכל מקום ובחינה יש גם אחיזה לרע, אין הכוונה שאין לאור ביטוי בעולמנו התחתון. מיסודות האמונה והעבודה שיש בחינות שונות של הארה אלוקית שמגיעות ומאירות למטה. על כגון דא אמרו חז"ל שהשלום הוא שמו של הקב"ה, והאמת היא חותמו. התורה היא דבר ה', הניתן לבני אדם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. ושורש לכל ענייני הקדושה בעולם הוא בשבת ומקדש, שהם במהותם בחינות שבהן מאיר ומתגלה בעולם משהו מן האור העליון. ככל הנראה זו הסיבה שבמקדש ובשבת יש יישוב כלשהו על ההנהגה האלוקית הנעלמת, בבחינת צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו. על השבת נאמר, כי שמחתני ה' בפעלך ובמעשי ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. ועל המקדש נאמר, עד אבוא אל מקדשי א-ל, אבינה לאחריתם. האור האלוקי המגיע אלינו נותן לנו איזו תפיסה כלשהי של גודל ועומק ההנהגה האלוקית, וממילא מסיר את שאלותינו וקשיינו.
ולמרות זאת, לימדו חז"ל בגמ', שגם הבחינה הזו המתגלה בעולם, יתכן בה קלקול ועיוות, ומעשי בני אדם יכולים להחיל בה נקודות של רע. המקדש חרב בעוונות, ומבואר בחז"ל שבשעת חורבנו נאמר לנבוכדנצר, קמחא טחינא טחנת. בגלל החטא, נחשב המקדש כקמח שכבר נטחן. לכן חובת היראה והכבוד, השמירה והזכירה המתייחסות לשבת ולמקדש, מתייחסות לקדושה כפי שהיא בשורשה העליון, ואין בנו כבוד לבחינות הרע המתערבות בכל נקודת טוב.
ולפי זה מה שאמרו לא מן המקדש ולא מן השבת, אלא ממי שציווה עליהן, אין כאן מיעוט בשבת ובמקדש, אלא יש כאן אמירה שהם יונקים את קדושתם והארתם מגבהי מרומים.
מקורות:
יבמות ו' ע"א וע"ב וברש"י, ויקרא י"ט ל', קונטרס שהוציא מו"ר לאור בעניין זה ער"ה תשע"ג, תענית ח' ע"ב, מלאכי ג' כ', עץ חיים שער קיצור אבי"ע, ליקוט שבסוף ספד"צ בעניין סוד הצמצום, תהילים ה' ה', שבת י' ע"ב, שם נ"ה ע"א, תהילים צ"ב ה'-ו', שם ע"ג י"ז, סנהדרין צ"ו ע"ב.
