במכילתא לפרשת כי תשא, הביאו חז"ל כמה דרשות כדי להתיר חילול שבת במקום של פיקוח נפש, וחפצים אנו להתבונן באחת מהן.
מצאנו בדברי רבותינו גישות שונות לדרשות חז"ל, וליחס שבין הדרש לפשט בפסוקים שדרשו חז"ל. האחת, היא גישתו של המלבי"ם. הוא מניח שיש ללה"ק כללים, שדרשות חז"ל מבוססות עליהם. לדבריו, אם נחקור אחרי כללי השפה, נמצא שדרשות חז"ל הם בעצם עומק הפשט. הקושי בשיטתו הוא, שכללים אלה של לה"ק, אינם משכנעים אותנו, ולא נודע מקורם. ורבנו הגר"א קבע מסמרות שדרשות חז"ל אינן שייכות לפשוטה של תורה.
רבי יצחק אייזיק הלוי, בעל דורות הראשונים, חלק על שיטת המלבי"ם. לדעתו, מקור ההלכות אינו הדרשות, וכולן היו אצל חז"ל במסורת. אין להוציא מהדרשות את הדינים הנלמדים, אלא ההיפך, הדרשות הן הדרך של חז"ל לקשר לפסוקי התורה את הדינים שבאו במסורת. הקושי בדיבורים אלה הוא, שהדרשות הופכות לדבר לא אמיתי, ולא ברור מדוע השקיעו בהן חז"ל כל כך הרבה.
לכן, נראה להציע, שדרשות חז"ל הם דקדוק בכתוב, שיש ללמוד ממנו את התוכן הפנימי של המצווה, שממנו ראו חז"ל שאפשר להסיק את הדין הפרטי. חשוב להדגיש את מה שביאר הרמב"ם, שגם דינים שהיו ידועים להם במסורת מסיני, חיפשו להם מקור בתורה, ובלשונו – להראות חכמת הכתוב. וכוונת הדברים, לכאורה, שלמרות שניתנה תורה שבע"פ למשה רבנו, והמסורת שבידינו נאמנת לנו בלי שום ספק, מ"מ מסתבר שדיני התורה ניתנים ללימוד מתוך עיון בתורה עצמה. רק במקרים שחז"ל חפשו מקור ולא מצאו, כינו את הדינים הללו 'הלכה למשה מסיני'.
וכאן בעניינינו, עה"פ – אך את שבתותי תשמורו, דרשו חז"ל, אך חלק, יש שבתות שאתה דוחה ויש שבתות שאתה שובת. והנה על הפסוק הזה כתב רש"י, אך את שבתותי תשמרו– אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן. לפי רש"י מילת אך ממעטת את הציווי לבנות את המשכן, שאינו נוהג בשבת. ולכאורה שיטת רש"י מסתברת, משום שגם בפשט מילת אך יוצרת קשר בין פרשה זו לפרשה הקודמת. אמנם הרמב"ן מיאן בפירוש רש"י, וכתב כך – ולא נתכוון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת, אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש, וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת. הרמב"ן מלמד שבמדרשי רבותינו אכין ורקין ממעטים בפסוק שבו הם כתובים, ואם נפרשם על מלאכת המשכן, יהיה הדין הנלמד למעט בשמירת שבת, ולהתיר בניין המשכן בשבת. ולכן יותר נכון לפרשו על דחיית שבת לצורך פיקוח נפש או מילה. וקשה לנו להבין את דברי הרמב"ן, ראשית, נראה שמילת אך מחברת ומשייכת את הפסוק הזה עם מה שכתוב לפניו, ולהרמב"ן אין שייכות בין הפסוקים. שנית, פיקוח נפש ומילה לא נרמזו כאן כלל, וקשה שהתורה תרמוז שיש שבתות שנדחות ומותרות במלאכה, ואין בפסוק עצמו שום רמז או הוראה לאיזה שבת מכוון ההיתר.
והכלל שבידינו, שבמקום שדורשים חז"ל מן הפסוק דרשה שאין נגלה הקשר שלה לפסוק, צריכים להניח את הדרשות, ולהתבונן בפשוטה של תורה בפסוק הזה. רק מתוך התבוננות בפסוק בפשוטו, נוכל לעמוד על כוונת חז"ל בדרשתם.
ונראה שבפרשיות הקודמות נצטווינו להעמיד מקדש בישראל, בית שה' שוכן בתוכו, ועל ידי זה נקרא הדבר שה' שוכן בכל ישראל, כלשון הכתוב, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ועל זה אמרה תורה, אך את שבתותי תשמורו, שאין די לקב"ה בזה שיש מקום בתוכנו שהוא קדוש לה', אלא גם בכל מקומם של ישראל, ובחייהם באופן כללי, יש ביטוי לקדושה ע"י השבת.
ואם כנים דברינו בהבנת הכתוב, עניינה ושורשה של השבת הוא לקדש את מציאות חייהם של ישראל. ואע"פ שקדושת המקום במקדש, תובעת שייטהרו ישראל מטומאתם, ובעל קרי אסור במחנה לוייה, שהוא הר הבית, יש בחינה אחרת של קדושה, שה' בא למחננו שלנו לשכון בתוכנו. וקדושה זו אינה אוסרת בטמאים, ואדרבה, לימדו חז"ל, ששבת הוא זמן קיום מצוות עונה. וכבר אמרנו כמה פעמים, שמה שאמרו בגמ' – שבת לא אקרי מועד, אין זה מיעוט במעלתה של השבת, שעם כל חשיבותה, למעלת מועד לא זכתה, אלא בחינה נוספת בקדושת השבת שנו כאן, שהיא איננה באה לעולם בזמן מיוחד, אלא היא חלק מסדר הזמנים. וזהו תוכן המילה 'אך' בפשוטה, אע"פ שהאריכה תורה בציווי על המשכן, פרטיו וכבודו, זכור, שגם מציאות החול שמסביב למקדש, גם היא קדושה, והשבת נוהגת בה. וזהו המשך הכתוב, כי אות היא ביני וביניכם, לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם.
וזהו שדרשו חז"ל, אך חלק, שמילת אך מלמדת על האופי המיוחד של קדושת השבת, שאין בה את ייחוד המקום ואת מצוות הפרישה מן המקדש, אלא היא קדושה שחלה בתוך מציאות החיים של כנ"י. ומכאן למדו שאין האדם צריך למסור את נפשו וחייו מחמת קדושת השבת, שהרי כל עניינה להראות את חפץ ה' בחייהם של ישראל. ולכן, יש שבתות שאתה דוחה, שבת שיש בה הצלת נפשות.
מקורות:
במכילתא שמות ל"א י"ג, מלבי"ם בהקדמתו לחומש ויקרא, אדרת אליהו להגר"א שמות כ"א ו', רמב"ם בספר המצוות שלו שורש שני, שמות ל"א י"' וברש"י וברמב"ן, במדבר ל"ה ל"ד, פסחים ס"ז ע"ב, כתובות ס"ב ע"ב, ערכין י' ע"ב.
