כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, הזהיר מענוש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת, והוא אמרו – לא תבערו אש ביום השבת. רצה בזה שלא יישרף מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולא התברר די הצורך בלשון הרמב"ם אם האיסור הזה מתייחס להמתה בבית דין, או לכל העונשין הנוהגים בבי"ד. אמנם בספר משנה תורה ביאר הדברים באר היטב. אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת. כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ובאמת המקורות שמביא הרמב"ם בספר המצוות מורים לשני הצדדים, שהרי המכילתא שהביא דרשה שאין מצוות שריפה בבי"ד דוחה שבת, והיינו שאין כאן אלא לימוד שלא נדחה איסור מלאכה בשבת בשביל לקיים מצוות הריגה בבי"ד. ולפי זה, במלקות, שאין בהם שום מלאכה, לא נאמר כלום. אמנם הירושלמי שהביא הרמב"ם דרש מהכתוב, מכאן לבתי דינין שלא יהיו דנין בשבת. ועוד יש לציין, שלפי המכילתא אין כאן שום מקום למנות לאו נוסף במניין המצוות, אלא יש כאן דרשה ולימוד דין, שאיסור שבת עומד במקומו. והרמב"ם שמנה כאן לאו נוסף, בוודאי צריך לפרש שזו איסור עצמי החל על כל עונשי בי"ד. והרמב"ם הכריע כאן כדעת הירושלמי.
ובספר החינוך, כתב לבאר את שורש המצווה. משרשי המצוה שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט.
ודבריו מיוסדים על חשיבות השבת וקדושתה, שמהן נובעת צורת השבת כיום של עונג וכבוד, ככתוב בנבואת ישעיהו, וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, ופשוטו של כתוב, שכבוד היום וקדושתו לה' תובע שיהיה בו עונג. וכך אמר עזרא הסופר לישראל כשבכו כל העם ביום טוב של ראש השנה, היום קדש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו.
אבל יש לדברים מקום גם מצד התפיסה הכללית של השבת, שהיא יום של שביעות רצון ונחת רוח של ה' מהעולם שברא. ומיסודות האמונה שכל חטאי האדם אינם מקלקלים את תוכנית הבריאה, ומגמת ה' להיטיב ולתקן את כל הקלקולים תעלה ותצליח. ולכן בשבת אין עינינו מכוונות על החטא והעוון, ואין ראוי לענוש בשבת. הרמב"ן כתב – אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין.
ובספר תיקוני זוהר דרש מהפסוק, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, לאסור על הכעס ועל העצבות בשבת. וזה לשון הזוהר שם – זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דאיהו לבא, דלא אתקריב תמן עציבו דטחול, וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. אשרי מי ששומר את דירתו, שהיא הלב, בשבת, שלא להכניס שם עצבות מהטחול, ולא כעס מאש הגיהינום, שעליו נאמר – לא תבערו אש בכל משובותיכם ביום השבת. נראים הדברים שהוא דורש את הלשון מושבותיכם במובן של דירה, על ליבו של האדם, ששם צריך הקב"ה לדור בשבת, וממילא אין מקום של לכעס ולעצבות.
והנה דברי הזוהר האלה מיוסדים לכאורה על אסמכתא ועל רמז, כדרך רוב ענייני הסוד בתורה. ומצד תוכן העניינים הם מתאימים לשורש עניין השבת, שהיא יום מנוחת הנפש ושביעות רצון, וממילא אין בה מקום לכעס ועצבות. אמנם הלאו שמנה הרמב"ם לענוש בשבת כל עונשי בי"ד, קשה להבין שלאו שלם הנמנה במניין הלאוין נשען על רמז בעלמא, ואין לו קשר לפשוטה של תורה, שהרי לכאורה הפסוק עוסק באיסור להדליק אש בשבת, כאחת המלאכות.
ונראה, שהבערת אש, שעליה התורה מדברת בפשוטו של פסוק, יש בה שתי בחינות. האחת, המבעיר אש להשתמש בה, לחימום ולמאור. הבערה כזו היא מלאכה גמורה ופשוטה, המתאימה לצורתן של כל המלאכות, שכל אחת מהן היא יצירת דבר בעל ערך. אמנם יש אופן אחר של הבערה, שמדליקים אש כדי להשמיד ולבער דברים שאין חפצים בקיומם. הבערה כזו אינה ראויה לכאורה לשם מלאכה, כיון שאין בה יצירה, אלא השמדה וביעור. ובאמת בסוגיית הגמ' היה מי שסבר שכל המקלקלים פטורים בשבת, חוץ ממלאכת מבעיר וחובל. והכוונה שמלאכות אלו ניתנו כמלאכות של קלקול. אמנם אין הלכה כן, וגם במבעיר המקלקל פטור.
וכיון שמבעיר לאור ולחום הוא מלאכה פשוטה, ואינה צריכה מקרא מיוחד, ומבעיר דרך קלקול אינו יכול להתחייב, ראו חכמים לדרוש מפסוק זה להבערה של קלקול שהיא תיקון באמת, והוא עשיית דין של בי"ד. ואין לאו זה שייך לאיסור מלאכה בשבת, שהרי מלאכה במהותה היא תיקון ולא קלקול, אלא לאו מיוחד על עשיית דין ועונש בחוטאים.
ודע שלכאורה לאו זה נאמר בשבת ולא ביום טוב, ואפילו לא ביוה"כ, משום שאין איסור זה מחמת שביתת השבת, אלא מחמת קדושתה וברכתה, כמו שהארכנו לעיל.
מקורות:
ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שכ"ב, שמות ל"ה ג', הלכות שבת פכ"ד הל"ז, ספר החינוך מצוה קי"ד, ישעיהו נ"ח י"ג, נחמיה ח' ט', תיקוני זוהר תיקון מ"ח, שבת ק"ו ע"א, רמב"ם פ"א מהלכות שבת הלי"ז.
