הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בא"י, בספרו לקט שיחות מוסר, בסוף החלק הראשון, כתב חיבור שלם בענייני שבת קודש, חיבור מלא וגדוש במחשבות עומק בענייני שבת ובדרכי העבודה הקשורות לשבת. אחד המאמרים שם, נושא את הכותרת, הדרך להשגת הרגשי העונג. הדברים הללו מיוסדים על ההנחה שנצטווינו לא רק על עונג גופני, אלא גם על עונג נפשי, וממילא יש מקום להעמיד את השאלה – מהי הדרך הראויה והנכונה להגיע למצב נפשי-פנימי של עונג. ביחס לעצם ההנחה, שהשבת אינה רק יום של עונג גשמי, ככל הנראה אין מקום לדיון, וזו הנחה מקובלת ומוסכמת. אבל כדאי לבחון מהי הדרך שסלל רבי אייזיק זצ"ל להגיע לעונג.
ואלו דבריו בקיצור – בעל חובת הלבבות, בשער חשבון הנפש, מעביר לנגד עינינו שלושים שלבי מחשבה, איך להרגיש את הרגשת העונג בחיים הרוחניים שבעוה"ז, בכל משמעותו העליונה של עניין ההתענגות על ה'. והחשבון השלושים אשר הוא מונה שם, הוא חשבון האדם עם נפשו להכיר בתנאי הגירות בעולם הזה, שירגיש עצמו כגר שהגיע לארץ הזאת, ואדוני המדינה חמל עליו, כאשר ראה כי אין לו מכיר או קרוב בארץ, כולם זרים הם לו, והוא כאן הולך בבדידותו. וזכה במצבו זה לקרבתו של אדוני הארץ, אשר הורהו דרכי הארץ ואורחות חייה, וסיפק לו מזונו וצרכיו יום יום. הלא יחשב האדם הזה, כמה הנהגתו של אדוני הארץ עימו מחייבת אותו להכיר את דתי המלך וחוקיו במדינה הזו, ללמוד אותם, לאחוז בהם ולא לסור מהם.
מכאן והלאה מאריך הגרי"א שככל שתתעצם תחושת הגירות של האדם, ויבין וירגיש שהוא כשלעצמו אין לו כלום, כך יתעצם העונג שיהיה לו במה שהוא מקבל מהקב"ה. וזאת, מפני שיבין כמה גדול חסדו של המקום עליו וכמה גדולה אהבת ה' אליו, שבאה לידי ביטוי בכל בחינות הקיום שיש לו. משפט הסיכום של הגרי"א לעניין הזה הוא – מה מאושר הוא הגר הנודד, כשהוא זוכה לכך, להיות אורח מוזמן לשולחן המלך, למסיבו של מלך מלכי המלכים, ומי דומה לו.
ולענ"ד, יש כאן שני עניינים מעורבים, שהקשר ביניהם אינו צודק. בעל חובת הלבבות לא כתב שלושים אופני מחשבה כדי להרגיש את הרגשת העונג בחיים הרוחניים שבעוה"ז. הוא עסק בשלושים דרכי מחשבה כדי להרגיש מחויב יותר לה' על טובתו ועל חסדיו, כדרכו גם בשער עבודת האלוקים שייסד את עבודת ה' על הכרת הטוב. ואינני מבין מהו הקשר בין הרגשת מחויבות לה', לבין הרגשת עונג?
שנית, דברי הגרי"א בעניין העונג יש בהם שני צדדים. האחד, ככל שישיג האדם כמה אין לו לכשעצמו כלום, יבין כמה גדול חסד ה' עליו, וישמח בחסד הזה, ויתענג עליו. והשני, שככל שיראה האדם כמה הוא חסר, ישמח גם במשהו מועט שהוא מקבל מה'. בשביל זה מזקיק אותנו הגרי"א לחוש כל חסר בעולם ובקיום, כדי להגדיל את העונג. וקשה לקבל את הגישה הזו על שני חלקיה. האחד, אהבת ה' אלינו אינה מתעצמת ככל שאנו מקבלים מעט, אלא ההיפך. אם ישיג האדם כמה אושר ושמחה, הצלחה וברכה, יש בעולם הזה ובחייו הפרטיים, יוכל מזה להשיג כמה גדולה אהבת ה' אליו, שבחר להיטיב לו כל כך. והשני, שמחת הגר ביתירה באירוח בבית המלך, היש שמחת מי שאינו מצפה ליותר, והוא מופתע גם ממעט שפע. אבל שמחת השבת מביאה את האדם להסתכל על כל צדדי היופי והשלימות בעולם, ולשיר שיר ושבח לה' על יפי הבריאה, ככתוב במזמור שיר ליום השבת – כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. ואיך הגענו לכך שעונג השבת דורש מאיתנו לראות את מצוקות הבריאה ואת חסרונותיה?
והנה הפסוק בספר תהילים, ימים יוצרו ולו אחד בהם, שקריאת הפסוק ע"פ המסורה היא ולו בוי"ו, והוא נדרש בתנא דבי אליהו על השבת. ועיקרה של הדרשה, שהקב"ה ברא ימים רבים, המתנהלים לפי המציאות הנמוכה של העולם, ואילו יום אחד הוא של היוצר, ית"ש, והוא מתנהל ע"פ דרכו שלו. ובאופן הזה נדרש שם הפסוק על השבת.
ימים יוצרו ולו אחד בהם – זה יום השבת לישראל. כיצד, אדם עושה מלאכה כל שישה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ועם בני ביתו. שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל שישה ימים ונח בשביעי, שכח כל צער שהיה לו. כך היא מדתו של אדם, יום טובה משכח יום רעה, ויום רעה משכח יום טובה. והכוונה שבאמת יש בענייני העולם צדדים שונים הקיימים תמיד. מחד, רוב בני אדם אינם בודדים, אלא מוקפים בבני משפחה וידידים האוהבים אותם. מאידך, חלק משמעותי מסדר יומו של אדם הוא עומד מול בני אדם העסוקים בסיפוק צרכיהם, וממילא אינם נחשבים לידידי האדם, אלא לאויביו. שני הצדדים הללו של המציאות נכונים תמיד, אלא שבימות החול האדם יכול לחשוב על כל צדדי הקיום, ולפעמים הוא עסוק בצדדי החיסרון של החיים. אבל בשבת עלינו לחשוב על העולם רק מצדדי השבח, ולהיות בעמדה של שביעות רצון מהבריאה, ולשמוח עליה עם ה'.
מקורות:
לקט שיחות מוסר חלק א' עמ' תל"ו, חובת הלבבות שער חשבון הנפש החשבון השלושים, תהילים צ"ב ה', שם קל"ט ט"ז ועיין ברש"י על הקרי והכתיב בפסוק, תנא דבי אליהו רבה פ"א.
