אם אנו מחפשים את החוט, העובר בכל ספר ויקרא, כבריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה, נוכל לומר שחומש ויקרא מצייר את ההשלכות המעשיות של הקדושה. זהו אחד היסודות הגדולים של התורה. גם מי שאינו מודע למציאות ה', מכיר מחייו את הטוב ואת הרע הנוכחים בעולם, משתדל לחזק את הטוב, ולהחליש את הרע. אבל לתפיסתו, הטוב בעולם הוא חלקי ומקרי. מהותה של האמונה בה' היא, שיש שורש עליון לכל הטוב, והוא מציאותו הנעלמת והמוחלטת של ה'. כדברי רמח"ל, כי בהיות מציאותו ית״ש השלימות האמיתי כמו שביארנו, הנה כל מה שהוא שלימות אינו מתיחס אלא לו, כענף אל השורש, כי אעפ״י שאינו מגיע אל השלימות השרשי, הנה המשך ותולדה ממנו הוא. ההבנה העמוקה הזו מובילה להתייחסות שונה אל האדם, הנושא על גבו ניצוצות מההארה האלוקית. הנוכחות של הקדושה בעולמנו, יוצרת דינים חדשים לגמרי.
ספר שמות מסתיים בבניין המשכן, ולמדנו שה' שוכן בישראל. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בסיום חומש שמות נאמר, וכבוד ה' מלא את המשכן. השכינה שורה בישראל, ומכאן נובעת קדושתם. הידיעה הזו, היא השורש של כל חומש ויקרא. הסוגיה הראשונה היא עבודת הקרבנות. חובה ונדבה, של היחיד והציבור. אחרי שלמדנו על מקום השכינה, הועמדה האפשרות והחובה לפנות אל ה' בעבודה. לכן מקומו של המזבח הוא בחצר, ומקריבים שם לפני ה'.
ככל שקדושת ה' היא חמורה וחשובה, כך ראוי יותר להקפיד על סדרי ההנהגה במקומות הקדושים ובדרכי העבודה. מכאן מגיעה מיתת נדב ואביהוא, ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא ציווה אותם, ועברו בזה על הגבול שניתן להם. נסמך לזה איסור כניסה לשתויי יין למקדש, וגם הציווי, דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש. עבודת יוה"כ מופיעה בחומש ויקרא, גם בגלל שעיקרה הוא לכפר על המקדש. הנוכחות של ה' בתוכנו, מעוררת קטרוג על עוונותינו. הכיצד ה' שוכן בתוכנו, אם אנו חוטאים? וכפר את מקדש הקודש, ואת אוהל מועד ואת המזבח.
דיני טומאה וטהרה, כללותם היא ההתייחסות הנכונה והרצינית לצדדי הקלקול שבחיי אדם. כל זה נובע כמובן מקדושת ישראל, שמחמתה יש משמעות לכל פגם החל עליו, ואילו לאדם שאינו מישראל, ובוודאי לבעלי חיים, שאין בהם קדושה, אין דרישה לייחס חשיבות לקלקולים, ולכן אין בהם טומאה. יתר הדברים שחלה עליהם טומאה, הם דברים העומדים לשימוש האדם, כמאכל וככלים, וזוהי היא סיבת טומאתם. גם נבלת בהמה וחיה, יש בהם טומאה רק משום שהם עומדים לאכילה, אילולא איסורם, ולכן עצמות נבלה אינן טמאות, שאינן ראויות לאכילה.
איסורי עריות, עניינם קדושת חיי האישות והמשפחה. זוהי הסיבה שמופיע שם גם האיסור להקריב את הבנים למולך, ומבואר שאין העניין משום איסור עבו"ז, אלא עיוות היחס בין האב לבנו. וכן איסור קללת או"א, שגם בזה מונח סיאוב המשפחה. כל אלו הן הנהגות של קדושה השייכות לישראל קדושים, שה' שוכן בתוכם. זהו פשר החזרה בפרשיות אחרי מות – קדושים על המילים: אני ה', שהכוונה, אני ה' השוכן בתוככם, ככתוב, קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם. אני קשור עמכם, ואני קדוש, ולכן ראויות גם לכם הנהגות של קדושה.
הכהנים הם משרתי ה', ונתבעת מהם הקדושה, ככתוב, וקדשתו, כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. גם פ' המועדים, עניינה העיקרי הוא קדושת הימים, ככתוב, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. ותן דעתך לדברי הרמב"ן, וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד, לקדש היום בפרהסיא, בתפלה והלל לא-ל.
בסוף פ' אמור, מופיע הסיפור על המקלל, שפוגע בכבוד הקדושה, ולכן נהרג. בהקשר הזה, התורה חוזרת גם על איסור רציחה, ומוסיפה לו נופך חדש. ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. הדגש כאן על הפגיעה בנפשו של אדם, שהיא ביטוי של הקדושה, ולא הפגיעה באדם עצמו, כמו שמנוסח העניין בפ' משפטים, מכה איש ומת, מות יומת.
השמיטה היא שבת הארץ, וכשבת בראשית היא מעידה על אדנותו של ה' על הארץ, והיובל מעיד כי לי הארץ, ולי בני ישראל עבדים.
