בס"ד
כוחה של מידת הרחמים
מנהגנו להזכיר בפתיחת יום הכיפורים את הפסוק, ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה. הפסוק הזה הוא בפ' שלח, והוא עוסק במקרה שבו עדת ישראל טעתה וחטאה לפני ה'. תושבע"פ מעמידה את הפרשה הזו בהוראה מוטעית של בי"ד באיסור עבו"ז, ומדובר שם על שוגג במובן הפשוט של המילה. אבל הזכרת הפסוק הזה כאן, באה לכאורה, ללמד זכות לפני ה', כדי שיכפר לישראל על כל חטאיהם. ואם כך, נאמר כאן, שכל חטאי ישראל, הם בבחינת שוגג. וזהו דבר שצריך ביאור, שהרי בוודאי יש גם חטאים של מזיד, ואיך נקבע כאן שהכל הוא שוגג?
כדי להשיב על שאלה זו, עלינו להתבונן במהותן ומשמעותן של מידות הדין והרחמים. לכאורה, אם מידת הדין מכוונת אל הצדק, ובוודאי לא יתכן אחרת, מה יכולה מידת הרחמים לפעול? המחשבה השטחית רואה במידת הרחמים סוג של חשיבה לא רצינית די הצורך. לפעמים נראה לנו שהרחמים הם וויתור לא צודק הנובע מרגש שקשה להתעלם ממנו, אבל קשה גם לראות אותו כשיקול צודק.
הגמ' במסכת מכות, מזכירה את חובתו של כהן גדול להתפלל שלא יהרג איש בשוגג, וזהו עניין מובן בהחלט. אבל הגמ' גם מזכירה מצב שבו הכהן אמור להתפלל לה' שבית הדין יזכה את הנאשם מחיוב גלות מחמת הריגה בשוגג, וזוהי כבר הנחה תמוהה. האם הכהן מבקש שבית הדין ידון שלא בצדק? או לחילופין, היה חשש שביה"ד ידון ויחייב בטעות, והכהן מתפלל שלא תתרחש טעות שכזו? מצאנו סוגיה נוספת, שחז"ל מלמדים שדיון שכבר נידון בבית דין בחו"ל, אנו דנים מחדש בא"י, כי יתכן שזכותה של א"י תגרום לדון לכף זכות את הנאשם. וגם כאן מתעוררת השאלה, האם הדין שדנו בחו"ל היה מעוות? או שבא"י דנים באופן שאינו ממצה את הדיון? הביאור של שני סוגיות אלו, שיש באמת דיונים שאפשר לתפוס אותם בשתי דרכים, כשאף אחד מהם אינו מעוות, וכל אחד מהם מייצג צד של האמת. התפילה, או זכות א"י, מטים את הכף לצד הזכות של הדיון.
באופן הזה, עלינו להבין שמידת הדין ומידת הרחמים מייצגות שתי דרכים לתפוס את המציאות. שתי הגישות הן אמיתיות, ונובעות מהחכמה האלוקית. כאשר חטאו ישראל בעגל, והקב"ה דן אותם מיד לכליה, כמו שאמר ה' למשה, ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם, ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול, ברור הדבר שהדין הזה הוא דין אמת, והעונש ראוי ומתאים לחטאם. וכשבא משה, וטען לפני ה' טענות, שהמתיקו את הדין ועוררו רחמים, ביטל הקב"ה את הגזירה, ככתוב, וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. אנו צריכים להבין שזו הסתכלות נוספת, גם היא אלוקית, נכונה ואמיתית, וכך ראוי ונכון לנהוג. רק הצגת שתי המידות הללו זו ליד זו, עם ההכרעות הנובעות מהן, נותנת את התמונה השלימה של היחס לחטא. מחד, באמת היו ישראל ראויים לכליה, ומאידך, הם ראויים לרחמים מהטעמים שהציג משה, ומהתעוררות מידת הרחמים.
מעניין לציין, שהנימוק שניתן לגזירת הכליה, מיד אחר החטא, הוא אותו נימוק שניתן לסליחה הגמורה על החטא. בשעת החטא הוזכרה קשיות ערפם של ישראל כסיבה לגזירת הכליה, ובבקשת הרחמים האחרונה של משה, אחרי גילוי י"ג מידות, אומר משה, ילך נא ה' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא. קשיות העורף היא סיבה להשמדת העם, או להשראת השכינה בתוכו? התשובה היא שלדין ולרחמים יש מבטים שונים בעניין. מידת הדין רואה את הנתון הזה כמכריע לעונש חמור, אולי משום שהם פחות עלולים לתשובה, ואילו מידת הרחמים רואה בזה לימוד זכות על החטא. אנו למדים שיש יותר מהסתכלות אחת על אותו עניין. ונקודת המוצא, הדין או הרחמים, משפיעה על ההסתכלות הקובעת.
משה בתפילתו, מזכיר את השבועה שה' נשבע לאבות. האם הקב"ה תכנן להפר אותה? הרי בגזירה עצמה נאמר, ואעשה אותך לגוי גדול, והמשמעות היא שהשבועה לאבות תתקיים דרך משה. הבנת העניין כנראה היא, שיש שני אופנים להסתכל על העניין. ע"פ מידת הדין די בנצר יחיד שיצא ממשה, כדי לקיים את השבועה. ואכן, באופן מילולי האבות קבלו את שהובטח להם. אבל הרחמים רואים את הקיום הזה של השבועה כקיום חיוור ולא מספיק, ולכן יש מקום לטענת משה, מכח השבועה לאבות.
ככל הנראה, גם ההגדרות של שוגג ומזיד אינן חד משמעיות. קיימת כמובן, הגדרה הלכתית, ברורה יחסית, ועל פיה צריכים לדון בבי"ד אנושי. אבל בבי"ד של מעלה, מכח מידת הרחמים, לפעמים המזיד נידון כשוגג, שהרי אמרו, אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. במידת הרחמים הנוהגת ביוה"כ, אנו מלמדים זכות על עם ישראל, שבכל עוונותיו יש צד של שגגה.
מקורות:
במדבר ט"ו כ"ו, הוריות ח' ע"א, מכות י"א ע"ב, שם ז' ע"א, שמות ל"ב ט' – ל"ד ט', סוטה ג' ע"א.
