במשנה אמרו לגבי בן סו"מ, קטן פטור שלא בא לכלל מצוות. ובגמ', קטן מנלן דפטור, מנלן, כדקתני טעמא שלא בא לכלל מצוות, ותו, היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטריה, אנן הכי קאמרינן, אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג, על שם סופו נהרג, וכיון דעל שם סופו נהרג, אפילו קטן נמי, ועוד בן ולא איש קטן משמע, אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא, וכי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש. בפשטות, פטור קטן מעונשים אינו צריך קרא, ולמדוהו במשנה מסברא, שאין שייך שיענישו בי"ד מי שלא בא לכלל מצוות ועונשים. ואע"פ שנידון על שם סופו, ולא על חטאו, נקטו במתני' שכל זה שייך לטעמי התורה, אבל בגדרי הדין, על כרחנו יהפוך גופא דעובדא דסו"מ לחפצא דאיסורא, ועל זה ידונוהו. וכך הם הדברים באמת בדינים שנתבארו במשנה, שיש מעשה מוגדר שעליו מחייבים מיתה בן סו"מ. ואין הכוונה שזהו עניין הפרשה, שהרי ראינו שהפרשה אינה מדברת על מעשה עבירה, אלא מצב כללי. אבל הלכות תושבע"פ מיוסדים על גדרי הדין, וממילא רק אם ייעשה המעשה האסור שעליו מחייבים אותו מיתה, יהיה חייב. ומתחייב שאם הוא קטן לא יהיה שייך לחייבו.
אמנם בגמ' סרבו לקבל הדברים, וטענו, שכיון ששורש דין בן סו"מ הוא משום דנידון על שם סופו, ולא על חטאו, אין סיבה לקבוע שמסברא לבד יפטרו קטן. שסברא זו מתנגדת ליסוד הפרשה. ודייקו זאת גם מהפסוק, בן ולא איש קטן משמע. ואין דיוק זה מהמילה בן בפני עצמה, שהרי בוודאי בן הוא שם היחס בין הבן לאביו, ויחס זה קיים גם בבן גדול, לכמה דינים בתורה. אבל כוונתם שאופי הפרשה הזה נוגע ושייך לבן כשהוא תחת סמכות אביו, וזה מתאים כשהוא קטן, ולא כשהוא גדול. ועכ"פ הסברא נותנת לרבות ולחייב קטן בדין בן סו"מ. וכוונת כל השקו"ט הזה, לומר שאין ראוי למעט קטן מסברא, וצריך פסוק, וע"ז דרשו, כי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש.
ויש לשאול, האם הטעם שנאמר במשנה לפטור קטן נדחה ע"י הגמ'? בוודאי אין הדבר כן, שאין דרך הגמ' לדחות דברי המשנה. ותוס' כתבו שטעם המשנה נדרש כדי שלא נדרוש את הפסוק, בן הסמוך לגבורתו של איש על התקופה שלפני גדלותו, כמו מופלא הסמוך לאיש. ויש לומר באופן אחר, כפי שכבר ייסדנו כמה פעמים, שהרבה מן הדרשות נדרשות בגלל הסברא, כמו שמצאנו בעניין מספר מחיצות סוכה, שדרשוהו מקראי, על פי הנידון אם יש אם למקרא או למסורת, או אם דרשינן תחילות או לא, אבל נתבאר בגמ' שסברת סוכה דירת קבע או עראי אן הגורמת לדרוש כך או כך. וכן ראב"ע שאמר, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי עד שתאמר יציא"מ בלילות, עד שדרשה בן זומא, כל ימי חייך הלילות. ולכאורה צ"ע, מאי משמע לא זכיתי, אם לא היה לו פסוק המלמד שקוראים בלילות, אז אין דין כזה. ולכאורה הביאור, שסברתו קבעה שצריך להזכיר גם בלילות, ועדיין כל שלא מצאו דרשה ורמז בכתוב אין הדין מתחדש מסברא. כך גם כאן, הסברא של כללי המשפט קובעת שאין לדון קטן בבי"ד, ואכתי ס"ל לתלמודא שדין זה שהוא סברא חיצונית, הנוגעת לכללי הצדק והמשפט, ולא לגוף הפרשה ותכניה, ולכן ס"ל להש"ס דבעינן קרא.
אמנם בזה אכתי צריכים אנו רב, שהרי הדרשה מיוסדת על קריאת הפסוק באופן אחר מהפשט, והרי אין שום ספק למה כוונת הפסוק ע"פ פשוטו, ומה ערך יש לדרשה כזו?
ונראה, כמו שכתבנו שיש בפרשה שני צדדים, האחד, נידון ע"ש סופו, והשני, תביעת זכותו של האב לסמכות על הבן. והמילים כי יהיה לאיש בן, משמעם שהנידון הוא היחסים בין שניהם. וראוי הדבר שבפסוק זה ישמע הרמז המגדיר את המצב הנכון, מחד יש כאן בן של איש, ועדיין זכותו הסמכות קיימת, ומאידך, הבן ראוי לתבוע תביעה, מכאן הפתח לקריאת הפסוק באופן היוצא מן הפשט, כדי לחשוף את הרמז על הגיל הראוי בדיוק, והוא, משהביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון.
עוד בגמ', אמר רב חסדא, קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה, שנא', כי יהיה לאיש בן, לאיש בן, ולא לבן בן. והיינו, שאם קטן הוליד, אין הבן הזה נעשה בן סורר לעולם, גם כשיגדיל, מפני שנולד לו כשהיה האב קטן. ויל"ע בגדר הדין הזה. אם הוא שייך לסברת נידון ע"ש סופו, והכוונה שבמציאות כזו, הכישלון בחינוך אינו מוכיח על רעת הבן, והוא תוצאה מתנאים לא ראויים. או שזכות האב לסמכות על בנו איננה ברורה כל כך, ולכן אין האב יכול לתבוע סמכות זו, ואין נוהג בו דין בן סו"מ.
ובאמת יש לשאול על כל הדינים הנוגעים לנידון על שם סופו, מה גדרם, שהרי בן סו"מ לא על חטאו נהרג, על ע"ש סופו, ומה אכפת לי אם סיבת הכשלון היא כזו או כזו? ובוודאי אין לומר שהסיבות האלו מראות שלא הבן אשם בהמראתו, שהרי אינו נהרג על חטאו, אלא על שם סופו. ולכאורה, מצד הנידון ע"ש סופו, יש סברא להיפך, שאם יש סיבות מהותיות לכישלון יותר מסתבר שיגדל באופן שלילי, וילסטם את הבריות. וצ"ל שחז"ל הבינו, שאם יש ליקוי במבנה היחס עם ההורים, והוא סיבת הקלקול, יש אפשרויות שמערכות חנוכיות אחרות, בשנות גדלותו, ימצאו דרך לחנכו, וצ"ע.
