מצה זו שאנו אוכלין על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאלם מיד, שנאמר, ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה. אך פלא הוא כיצד בעל ההגדה מסיט את הדברים מהמשמעות הפשוטה, ומציג בפנינו משמעות עליונה. פשוטה של תורה יצאו ישראל בחיפזון, משום שפרעה גרש אותם. לאמר, לא יצאו ישראל ממצרים כמלכים וכשרים ההולכים על פי רצונם, אלא חזקה עליהם פקודתו וכוחו של פרעה, שציווה לגרשם ממצרים. אמנם בעל ההגדה מתאר כאן מציאות שונה לחלוטין. עם ישראל לא החמיץ את פיתם, משום שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. אפשר למצוא את מקורו של בעל ההגדה במשנה, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח מצה ומרור, מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים. ומבואר שהמצה שייכת לגאולה, אמנם עדיין לא נתבאר איך נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, וכיצד הגאולה שייכת לגילוי הזה.
בעל ההגדה הזכיר גילוי שכינה גם בדרשת פסוק נוסף, שהביא מפרשת ארמי אבד אבי. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ודרש בעל ההגדה, ובמורא גדול זה גילוי שכינה, כמו שנאמר, או הניסה אלוקים, לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים, ככול אשר עשה לכם ה' אלוקיכם, במצריים לעיניך. ובהשקפה ראשונה בעל ההגדה נטה כאן מהפשט, שהרי המורא הגדול בפשטות מתייחס לפחד שהיה למצרים במכת בכורות, כמו שכתוב, ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת. והנה בעל ההגדה מפרש את הדברים על ישראל, שזכו לגילוי שכינה. ובאמת אונקלוס, במילים במורא גדול, ובמילים במוראים גדולים, תרגם, בחזוונא רבא, ובחזוונין רברבין, הוא פירש את המילה מורא, או מוראים, מלשון ראיה ולא מלשון מורא. וכל זה קשה להלום בדרכי הפשט, וצריכים אנחנו להבין את מגמת הדרשות הללו.
והנה, יציאת מצרים היא, ראשית לכל, הפסקת הסבל והשעבוד שהיו לישראל במצרים. אמנם היא גם היתה יצירת קשר בין ישראל לה'. האירועים היו גלויים כל כך במגמתם האלוקית, עד כדי כך שראו ישראל כיצד הקב"ה דואג להם ומציל אותם. וזהו פשוטו של מקרא בפסוק בפרשת ואתחנן, או הניסה אלוקים, לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, ככול אשר עשה לכם ה' אלוקיכם, במצריים לעיניך. והעולה מן הפסוק הזה, שע"י הניסים הגדולים והמכות הקשות שקבלו המצרים נעשו ישראל שייכים לה' וקרובים אליו. ולכן תרגם אונקלוס במוראים גדולים – בחזוונין רברבין, והיינו שהמורא הגדול שיראו מצרים, הוא בעצם מראה גדול שראו ישראל. וכן הפסוק, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, שפשוטו של פסוק שה' הראה את ידו החזקה ואת כוחו הגדול על המצרים, כדי להכריחם להוציא את ישראל מתחת ידם. אבל בוודאי הכוונה היא גם לקשר שנוצר עם ה', ככתוב, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ומבואר, שיציאת מצרים מביאה לידיעתנו שה' הוא מטיבנו, אנחנו עמו והוא אלוקינו.
וכן בעניין המצה, שמבטאת את הפלא הגדול, שפרעה ומצרים, שלא הסכימו בשום אופן לשלח את ישראל משם, נאלצו בסוף הדברים לגרשם, מצא בעל ההגדה גילוי שכינה, והכוונה שישראל ראו את יד ה', והצטרפו ונדבקו אל ההנהגה האלוקית. וידועים דברי הרמב"ן בהקדמתו לחומש שמות, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ואע"פ שהרמב"ן עסק בגאולתם השלימה בהקמת המשכן, אבל תחילת הגאולה היא בגילוי שכינה בשעת היציאה ממצרים.
ודע, שגאולת מצרים אינה בטלה עולמית, שהרי אמרו בגמ', שאין אומרים הלל בפורים, משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן. ולכאורה אם אנו עבדי אחשורוש, מדוע אנו אומרים הלל על יציאת מצרים? ונראה לומר, שידיעת יציאת מצרים, וראיית ההנהגה האלוקית בכל אתר, היא בחינת גילוי שכינה לישראל וגאולה נצחית. וכמו שאנו מברכים בברכת גאולה בחתימת ההגדה, אשר גאלנו וגאל את אבותינו. הגאולה מתייחסת גם אלינו, ואנחנו חשובים גאולים.
מקורות:
הגדה של פסח, שמות י"ב ל"ט, פסחים קט"ז ע"א, דברים כ"ו ח' ובאונקלוס, שם ד' ל"ד ובאונקלוס, שמות י"ב ל', שם ו' ז', הקדמת הרמב"ן לחומש שמות, מגילה י"ד ע"א, ברכת גאולה לליל פסח.
