איש על דגלו באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל, מנגד, סביב לאהל מועד יחנו. כיון שבמחנות אלו לא השתתף שבט לוי, ומקומו היה במרכז המחנה, עם המשכן, ממילא נחלק יוסף לשני שבטים, אפרים ומנשה, וכל ישראל י"ב שבטים. במחנה הראשון חונים יהודה, יששכר וזבולון. במחנה השני נמנים, ראובן, שמעון וגד. במחנה השלישי, אפרים, מנשה ובנימין. ובמחנה הרביעי דן, אשר ונפתלי.
הרמב"ן מבאר, ושמו דגל יהודה במזרח כי הוא נוסע בראשונה שהוא הנגיד כמו שציוה ה', יהודה יעלה, בתחילה, וראובן בדרום לכבוד הבכורה, והנה שני הדגלים הסמוכים היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה, ודגל אחד לבני רחל במערב, ודגל בני השפחות בצפון אחרונים.
שמעתי מגיסי, הג"ר צבי יהודה וולך שליט"א, לבאר יותר בפירוט את חלוקת השבטים לדגלים מתוך החשבון הפשוט. כיון שיש ארבעה דגלים, ושנים עשר שבטים, מוכרחים להיות שלושה שבטים בכל דגל. חמשת בני לאה, שהרי לוי יוצא מן החשבון, מתחלקים לשני דגלים, באחד יהודה, יששכר וזבולון, ובשני, ראובן ושמעון. אלא שצריך להוסיף שבט שלישי למחנה הזה, ונוסף גד, שהוא בכור זלפה שפחת לאה. מחנה יהודה הולך בראש, מפני שיהודה זכה למלכות, וראובן איבד אותה. המחנה השלישי כולל את כל בני רחל, אפרים, מנשה ובנימין. אפרים בראש מפני שיוסף, בכור רחל, ואפרים הוא הבן העיקרי של יוסף, כמו ששיכל יעקב את ידיו בשעת ברכתם. הדגל האחרון הוא בני השפחות, בראשו נמצא דן, בכור בלהה. כך עולים בידינו שני דגלים של בני לאה, יהודה וראובן, ושני דגלים של בני רחל, אפרים ודן, שהוא בכור בלהה שפחת רחל. כנראה לכן גד מצטרף כשלישי לראובן ושמעון, ואיננו ראש הדגל הרביעי, כדי שיהיו שני דגלים לרחל ובניה. אלו דברי גיסי הנ"ל, והדברים מוכחים מעצמם, ודפח"ח. יש להעיר רק על כך שבדגל הרביעי קודם אשר לנפתלי, ולא ברור מדוע. עכ"פ, לפי דברים אלה, החלוקה לדגלים היא חשבון פשוט, שאין שום אפשרות לחשבו באופן אחר.
והנה חז"ל מפליגים במעלת הדגלים. הרמב"ן הביא מהמדרש – וכשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם, כך סבב לכיסאו ארבע חיות ולמעלה מכלן כיסא הכבוד, וכנגדן סידר הקב"ה הדגלים למשה. ועוד במדרש דרשו על עניין הדגלים את הכתוב בתהילים, ובשם אלוקינו נדגול. ומצאנו, שראו ישראל את מעלת הדגלים אצל מלאכי השרת, ונתאוו לה, ואחרי מתן תורה זכו לה. ואין ספק שמעלת הדגלים היא עניין הדורש הסבר. ובפרט אם הבנו כיצד הדגלים מסודרים בסדר הכרחי המוכרח מן החשבון, מה טעם יש להתפעלות מהדגלים.
ונראה לבאר שבעניין הדגלים מתבטאת מציאותם הכפולה של ישראל. מחד, ישראל הם צבא ה', והם מסודרים לפי המבנה הכללי של העם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. מן הבחינה הזו, כל יחיד בישראל מקבל את מקומו, לא לפי טבעו שלו, ולא מתוך מציאותו העצמית, אלא כפרט בתוך כלל. ומאידך, הצבעים והציורים שהיו על הדגלים, מבטאים שיש אופי ותכונה מסוימים לכל שבט, המבוטאים בדגלו. כל שבט, וכל אדם פרטי, מביא את ייחודו האישי למבנה הכללי. זהו באמת עניין פלא, שהעמידה מול ה' והשכינה השורה בישראל מביאה אותו.
מצאנו ביטוי ייחודי לעניין זה, פר העלם דבר של ציבור, זהו קרבן הקרב כאשר נעלם דבר מעיני העדה. בתושבע"פ התבאר, שכאשר הורו בי"ד הגדול הוראה בטעות, ומחמתה חטאו רוב ישראל במעשה, מביאים קרבן מיוחד. דעת רבי יהודה, שהלכה כמותו, שאת הקרבן מביאים כל שבט בפני עצמו. בגמ' למדו שכל שבט נקרא קהל, מן הכתוב, ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים. אמנם מצאנו במשנה חידוש נוסף. כאשר חוטאים רוב שבטי ישראל, ויש חמישה שבטים שלא חטאו, מביאים י"ב פרים. וגם השבטים שלא חטאו מביאים קרבן. בעניין הזה יש בפשטות סתירה פנימית. שהרי אם מסתכלים על כל ישראל כקהל אחד, היו אמורים להביא כולם קרבן אחד. ואם כל שבט הוא קהל בפני עצמו, היה ראוי שהשבטים שחטאו, יביאו את קרבנם. אבל הדין שגם שבטים שלא חטאו, מביאים קרבן פרטי על חטאי הרוב, צריך ביאור.
כל שבט, וכך כל יחיד, הוא מציאות בפני עצמה. אבל כל שבט עם מציאותו הייחודית, נושא בעול כדי לכפר ולתקן בדרכו הייחודית גם חטאים שחטאו שבטים אחרים. השכינה שורה בישראל כולם כאחד. כל אישי ישראל חונים כצבא מאורגן ושלם שנקודת המרכז שלו היא השכינה. סביב לאוהל מועד יחנו. יחד עם זאת, כל שבט עושה את הדברים לפי אופיו ותפקידו הפרטיים.
מקורות:
במדבר ב' ב' וברמב"ן שם, שופטים א' ב', במדבר רבה כאן הובאו דבריו ברמב"ן ובכלי יקר, במדבר א' נ"ב, פרשת חטאת הקהל ויקרא ד' י"ג-כ"א, הוריות ה' ע"א וע"ב, דברי הימים ב' כ' ה'.
