פרשת ויגש פותחת בנאומו של יהודה לפני יוסף, שתוכנו העיקרי הוא ההצעה להישאר עבד במקום בנימין, שיעלה בשלום אל אביו, למרות שבאמתחתו של בנימין נמצא הגביע. התוצאה הראשונה של מסירות נפשו של יהודה, היא התגלותו של יוסף לאחיו וסליחתו להם. תחת העוינות שנהגו בה האחים לפני שנים רבות כלפי בנה הבכור של רחל, עתה הם נוהגים במסירות, בבנה הצעיר של רחל.
עומק נוסף מתגלה בנאומו של יהודה, והוא ההכרה של בני לאה בחשיבותם של רחל ובניה. בתוך דבריו מצטט יהודה מדברי יעקב משפט גורלי. כאשר נשאל יעקב מדוע הוא מסרב לשלוח את בנימין למצרים, גם כאשר שמעון נשאר בשבי אצל אדוני הארץ. גם אם אפשר להבין את החשש של יעקב שיקרה לבנימין משהו רע, קשה מאד להבין איך הוא מוכן להשאיר את שמעון בוודאי סכנה, רק כדי למנוע ספק רחוק של סכנה מבנימין. על זה משיב יעקב, אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. לאמר, אמת שהיו לי ארבע נשים, להן שנים עשר בנים, אבל במובן אחר, היתה לי רק אישה אחת, ולה היו שני בנים, ויצא האחד מאיתי ואומר אך טרוף טורף, ולא ראיתיו עד הנה. ולקחתם גם את זה מעם פני, וקרהו אסון, והורדתם את שיבתי ברעה שאולה. מאשתי היחידה נשאר לי רק בן אחד, אחרון, ואין אופן שאסכים לסכנו אפילו בספק סכנה.
המשפט הזה של יעקב, נאמר בוודאי באיזשהו מקום בפרשת מקץ, בשיחה בין האחים ליעקב בין המסע הראשון שלהם למצרים, למסעם השני. אבל התורה העלימה את הקטע הזה בשיחה שם, והשאירה אותו לדברי יהודה לפני יוסף. הטעם לזה, לכאורה, הוא משום שעיקר משמעותו של המשפט הזה הוא אמירתו בפי יהודה. ההסכמה של יהודה להישאר במצרים, ולוותר על חירותו לעולם, מבטאת את ההכרה שהגיע אליה, שרחל היא עיקרו של בית, ובניה הם עיקר בני יעקב. בזה תם לגמרי הרקע לסכסוך בין יוסף לאחיו, ומשם והלאה יוסף פועל עם אחיו בלי קפידא ובאהבה גמורה. ועתה אל תעצבו, ואל ייחר בעיניכם, כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אליכם. כאשר האחים חוזרים ומבקשים ממנו מחילה אחרי מות אביהם, הוא מבטל את הבקשה, ויבך יוסף בדברם אליו. וינחם אותם וידבר על ליבם, וברש"י, וידבר על ליבם, דברים המתקבלים על הלב.
יתר על כן, הרגע הזה של הבנת המציאות לאשורה ע"י יהודה, הוא המטרה שאליה חתר יוסף בכל צעדיו, מאותה שעה שבה עמדו לפניו עשרת אחיו לשבור בר. הוא גלגל בחכמתו את העניינים וגרם לכך שיעקב יחשוף בפני בניו את האמת שבליבו, ואת מעמדם של בני רחל מבחינתו, דבר שיאפשר לבני לאה לקבל את המציאות ולהשלים עם מעמדו של יוסף במשפחת יעקב. בזאת יושרו ההדורים בין האחים, והשלום יכול לשרור ביניהם. ואכן, כאן התחילו י"ז השנים האחרונות של יעקב, שהיו אצלו בבחינת עולם הבא, כנאמר בתנא דבי אליהו, נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ונתן ליעקב שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובים, מעין עולם הבא. כנראה, חז"ל למדו מהסיכום שיעקב מסכם את חייו, מעט ורעים היו ימי שני חיי, המתייחס לק"ל השנים הראשונות שלו, שהשנים הבאות הן מחוץ לסיכום, ומכאן ואילך יפסק הסבל מחייו. בי"ז השנים הללו היו ישראל באחדות ובשלימות, וחיי יעקב הסתיימו בטובה. כאן נסתיים בהצלחה תפקידו של יעקב, להעמיד בעולם את ישראל כעם אחד שלם.
ואע"פ שבאותן י"ז שנים התחילה גם גלות מצרים, וגם בדורות הבאים, התפלגו ישראל לשתי ממלכות, ויצאו לגלויות נוספות, עד שנאמר עליהם, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. רק לעתיד לבא, כשתגיע הגאולה השלימה, תקוים נבואתו של יחזקאל, הנקראת בהפטרת ויגש, הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי. ורק באחרית הימים יקיים ה' דברו, ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל. מכל מקום נראה ששורש לתיקון הזה הונח באותו רגע נפלא, שיוסף ויהודה, הבכור שבבני רחל, והמלך שמבני לאה, הניחו את השורש לאחדות ישראל. מאותו רגע, ומאותן שנים שהיו ישראל באחדותם, יוצא הכח להעביר את ישראל את כל הגלויות, ואת כל הפילוגים, ולהביא את כנסת ישראל לשלימות.
וחז"ל העידו על רבי, מחבר המשנה, שאמר על עצמו, ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, וחיה יהודה בציפורי י"ז שנין. ונראה שההשוואה בין יעקב אבינו לרבי יהודה הנשיא היא בעניין הזה, שכמו שלפני גלות מצרים הועמדו ישראל בנקודה של שלימות, וחיו עם יעקב אביהם בשלום גמור, ובזה הוכן ישראל לתיקון שלאחר הגלות, כך חי רבנו הקדוש בשלימות בי"ז שנותיו האחרונות לפני הגלות הארוכה והמרה, והכין את הדרך לתיקונם של ישראל בדרך שתביאם לשלימות שאחר הגלות.
מקורות:
בראשית מ"ד כ"ז-כ"ט, שם מ"ה ה', שם נ' י"ז, שם שם כ"א וברש"י, תנא דבי אליהו רבא פ"ה, אסתר ג' ח', יחזקאל ל"ז ט"ז וכ"ב, בראשית רבה צ"ו ה'.
