בנות צלפחד באו לפני משה בתביעה – למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. בזה דומה תביעתן לתביעה נוספת שתבעו אנשים לפני משה, וזכו להוספת דין בתורה, בפרשת פסח שני. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. בשני המקרים מדובר על עניין יסודי הנוגע לכל ישראל, וקשה לקבל שהוא נמנע מיחיד או יחידים.
ונראה שיש ללמוד כאן משהו יסודי בגדר ירושה. הירושה אינה מיוסדת על זכות הבנים בממון אביהם, אלא זכותו של המת שתישאר נחלתו, ע"י שבנו יירשנו. עניין זה נראה בבהירות במגילת רות. שם מדובר על זה שהגואל יקנה את שדה אלימלך, וזו היא גאולה, בזה שיישאר שמו של אלימלך על נחלתו. ותראה, שבנות צלפחד מוסיפות לטענתן, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו. אם היה צלפחד מעדת קרח, ראוי היה שיאבד שמו, שהרי עליהם נאמר, ויאבדו מתוך הקהל. ומשמעות העונש שקבלו עדת קרח, שהאדמה בלעה אותם, שאין להם מקום בתוך בני אדם. אבל צלפחד מת בחטאו הפרטי, ולמה יגרע שמו?
ויסוד הדבר בהסתכלות התורה על המוות. כשמתו נדב ואביהוא נאמר לקרוביהם, ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו. האבלות נמנעה ממשפחת המתים. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ה' מפייס כאן את משפחת המתים, שיהיה מי שיתאבל עליהם. לאמר, עצם מיתת האדם מחייבת שיתאבלו על מותו. וכאן שהאבלות אסורה על הקרובים, יהיה מי שיתאבל במקומם. וכל זה מפני שהמוות איננו מקובל עלינו, ואסור להכניס לסדר החיים הטבעי את היעלמות אדם מתוכנו. מכאן החומרה הגדולה שיש במת מצווה, אדם שמת ואין מי שדואג לו, ובמקרה כזה אנו מתירים לכהן גדול ולנזיר להיטמא, אפילו אם בגלל זה תתבטל עבודת יום הכיפורים לכל ישראל. הגמ' מלמדת שהיתה מחשבה שיותר לחלל שבת כדי לקבור מת מצווה.
ובאותו האופן, שהעברת הנחלה לבניו של המת, היא צורך חזק של האדם המת. ועיין בספר החינוך, שבתוך דבריו על מצוות נחלה כתב, ומפני סילוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו. ובאמת יש להתבונן בפליאה בדרכי החיים בעולם. הקב"ה ברא עולמו יש מאין בימי בראשית. ומאז והלאה אין אופן שיתחדש משהו בעולם, וכל ריבוי הפרטים של הנמצאים בעולם, מיוסד על עניין הזיווג. שני כוחות נפרדים מתאחדים ביניהם, ונוצר דבר שלישי, חדש. מחד, הדבר הזה הוא חדש לגמרי, שהרי לא היה כמותו מעולם, מאידך, אין בו שום חידוש, וכולו המשך של הוריו. אלא שהצירוף של השניים יש בו חידוש. וידידי הג"ר אוריה עינבל שליט"א כתב שגדר ירושה מיוסד על יכיר, שההורה מחויב להכיר בבנו כממשיכו. ונראה שיש כאן עניין מופלא, שהרי שתי ההסתכלויות נכונות. מחד, הבן אינו האב ואינו האם, ומאידך הוא גם האב וגם האם. ושני המבטים האלה הם סוד מידת הדין ומידת הרחמים. בדין, כל שאינו זהה, אינו הוא, וברחמים, די בצד מה של זהות, כדי להיות מוכר ולקבל מקום.
ומצד זה, אין שום הבדל בין בן לבת, ושניהם אמורים לרשת. אלא שבתנאי החיים, עצם העניין שהבת נישאת וזהותה מצטרפת לזהות בעלה ולמשפחתו, יש בזה כדי שהעברת הירושה לבן מקיימת יותר את המשכיות האב. אבל כשאין בנים, יש כאן ניגוד, בין הצורך של המת, להמשיך את קיומו על ידי ירושת הבת, לבין התפיסה שבעלות המשפחה הכללית קודמת לבעלות הפרטית של המת. ולכן היה צד שהבת לא תירש, אלא תלך הנחלה לאבי המת ומשם לאחי המת. בדרך הזו תישאר הנחלה בתוך המשפחה, אבל המת עצמו כמו יימחק מן העולם, כמי שאין לו המשך. ועל זה זעקו בנות צלפחד, למה יגרע שם אבינו. הן תבעו את זכות הקיום של אביהן, שאמורה לדחות את טענת המשפחה.
ואכן, ה' קיבל את טענת בנות צלפחד, וההלכה לדורות שבת יורשת כשאין בנים. אמנם התורה טרחה לתקן את הבעיה, על ידי החובה של בנות צלפחד להתחתן עם בני דודיהן, ככתוב, ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. אמנם קבלו חז"ל שדין זה איננו נוהג אלא בדור ההוא, כנאמר, דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור זה. והרמב"ן בפירושו ביאר דבריהם שעד חלוקת הארץ היה צורך לשמור על נחלת השבטים, כדי שתהיה ניכרת נחלת כל שבט. אבל לדורות, הצורך של האדם הפרטי המת, קודם להיבט המשפחתי, ובת יורשת את אביה.
מקורות:
במדבר כ"ז ג'-ד', שם ט' ז', רות ד' ד', במדבר ט"ז ג', ויקרא י' ו', ספר החינוך מצווה ת', ספר ענפי המצוות כיבוד אב ואם פי"ט, במדבר ל"ו ז' וברמב"ן, בבא בתרא ק"כ ע"א.
