ואני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלוויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים. כאן מבואר שהקב"ה רוצה לקדש את שבט לוי לעבודה, במקום הבכורות. ואכן, משה נצטווה לפקוד את שבט לוי, מבן חודש ומעלה, לפקוד גם את בכורות ישראל, ולפדות את קדושת הבכורות ולהחילה על שבט לוי. תוצאות המפקד כמו שהן כתובות בתורה, שהיו רע"ג בכורות יתר על מניין הלויים, ולכן נצטוו אותם כל אחד מרע"ג בכורות לתת חמישה סלעים לכהנים, כדי להסיר את קדושתם, כי לא היו לוויים לקדש במקומם.
בהשקפה ראשונה, אותם רע"ג בכורות שנפדו בה' סלעים הם התחלת המצווה של פדיון הבן לדורות. וכשם שלא היו לוויים לקדש כנגד אותם רע"ג, כך אין לוויים לקדש כנגד בכורי הדורות, שהרי הלוויים שנתקדשו אז, נתקדשו לדורות, וממילא צריך לפדותם בכסף. כך נראה מדברי הרמב"ן, שכתב: הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שציווה קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו'. והיו בכורים רבים בישראל, ולא נפדו עד הנה, שעדיין לא נאמר למי יהיה הפדיון, כי עתה הוא שתקדשו הכהנים, ועדיין לא נצטוו במתנות הכהונה. והנה הם עומדים בקדושתן סתם, ויתכן שהיתה בהן עבודת הקרבנות, כדברי רבותינו. הרי שהפדיון לדורות הוא אותו שנפדו בו אותם רע"ג בכורות.
כך נראה גם מהדין המבואר במשנה, כהנים ולוויים פטורין מקל וחומר, אם פטרו את של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את של עצמן. המשנה עוסקת בפשטות בפדיון הבן לדורות, ובכורות הכהנים והלוויים פטורים מפדיון זה, משום שקדושת הכהונה והלווייה באה במקום קדושת הבכורה.
הטעם שהורה ד' להחליף את הבכורות בלוויים, ושלא תהיה העבודה בבכורות, כתב רש"י, לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם. ואם כן, יש כאן קושי, שהרי מצוות פדיון הבן כתובה בתורה בפרשת בא, מיד ביציאת מצרים, וחטא העגל לא אירע עד אחרי מתן תורה, ומדוע כבר שם נצטוו על הפדיון? הרי באותה שעה עדיין היו עדיין הבכורים אמורים להישאר בקדושתם. שאלה נוספת יש לשאול, ממה שנאמר בפרשת בא, בפתיחת כל דיני בכור אדם ובהמה, והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני. והמשמעות היא, שכל מצווות בכורות לא נהגה במדבר עד שנכנסו לארץ. וכך כתב גם הרמב"ן שם, אבל המצווה בנולדים לא נהגה במדבר. ולכאורה אם פדיון הבכורות הוא בשביל לקדש את הלוויים, מדוע שלא תנהג המצווה במדבר?
והספורנו כתב, ואני הצלתים (במכת בכורות) במה שהקדשתים לי, בעניין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט, כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה. ולמען יהיו מותרים בזה, הצרכתים פדיון כמשפט כל הקדש היוצא לחולין, כאמרו, וכל בכור אדם בבניך תפדה. ולא בשביל הפדיון הזה היו פטורים מן העבודה. ועכשיו שחטאו מאסתים, ולקחתי הלוויים תחתיהם לפדיון, והיו לי הלוויים לעבודה. ומשמעות דבריו, שהפדיון הנזכר בפרשת בא הוא לדורות, ועניינו הוא להתיר הבכורות בעסק העולם, וכהקדש שצריכים להתירו בגיזה ועבודה. ועדיין היו הבכורות מקודשים בקדושת עבודה במקדש, וכיון שלקחו חלק בעגל נצטוו לפדותם פדיון נוסף, ולקדש את הלוויים תחתם. והפדיון הזה אינו נוהג אלא באותה הפעם, ומאז הלוויים קדושים לדורות.
ומה שכתב הספורנו שהפדיון נועד להתיר לבכורות להתעסק בעבודת הדיוט, אין הכוונה שיש איסור כזה על הבכורים לפני פדיונם. ופשוט הוא לגמרי שבכור שלא נפדה, בוודאי מחויב לפדות את עצמו, אבל אין עליו שום איסור לעסוק בשום מלאכה לפני הפדיון. ובכלל, מצוות פדיון הבן בצורתה ההלכתית היא חוב ממון גמור שחייב האב או הבכור עצמו לשלם לכהן, ואין שום משמעות ממשית של פדיון שחל על הבכור. ודין ברור הוא שמשלמים פדיון הבן גם אם מת הבכור, אע"פ שבאופן כזה בוודאי אין שייך שום פדיון. אבל התורה ביטאה את חוב התשלום הזה כפדיון, משום שהחיוב הזה הוא לשלם לד' על כך שבכורי ישראל חיים של חולין כאחד האדם, למרות שבגלל הצלתם במכת בכורות היו אמורים להיות קודש לד' ואסורים במלאכת הדיוט. וזהו לכאורה הטעם שלא ציוותה התורה פדיון הבן עד הכניסה לארץ, משום שבמדבר המצב של כלל ישראל היה של חיי קודש גמורים.
אלא שלפי זה לא מובן מדוע לדורות לא נתחייבו בכורי הכהנים והלוויים בפדיון, שהרי לפדיון הזה, לכאורה, אין שייכות לעבודה במקדש.
מקורות:
במדבר ג' י"ב, רמב"ן ג' מ"ה, שמות י"ג ב', משנה בכורות ג' ע"ב, רש"י במדבר ג' י"ב, ספורנו ג' י"ג.
