הפסוק לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, מצווה אותנו שלא להוסיף ושלא לגרוע ממצוות התורה. הרמב"ם בכמה מקומות הקשה, מדוע המצוות שתקנו חכמים וחייבו אותנו אינם בגדר תוספת על מצוות התורה? מצאנו כמה תשובות לשאלה גדולה זו. המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה, כותב שתוספת לדבר ד' היא רק אם מוסיף למצווה עצמה או מגרע ממנה, כמו הדוגמה המפורשת בהלכה לאיסור הוספה בעשיית ציצית עם חמש כנפות או עם שלוש, או הנחת תפילין שיש בהם חמש פרשיות או שלוש. דוגמאות אלה הם בגדר שינוי צורת המצווה שהתורה ציוותה עליה, וזהו האיסור שעליו דברה תורה. אבל מצווה חדשה אין בה משום תוספת, ואינה שייכת לאיסור זה. הראב"ד בהשגתו כותב שכיון שתקנות חכמים באות לחזק את התורה או כסייג לאיסוריה, אין בהם משום תוספת. כביכול, מגמת המצוות שציוו חכמים משייכת אותן לתורה, ומחברת אותן אליה בחיבור אמיתי. כך מצוות דרבנן הן בבחינת לבוש ועטיפה לתורה עצמה ולמצוותיה.
הרמב"ם בעצמו משיב על שאלתו ומחדש שכאשר חכמים מתקנים תקנה או מצווים מצווה, הם חייבים להדגיש שמדובר על תקנת חכמים ולא על מצוות ד' בתורה. כלשונו, אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן, מצווה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזירה, אין זו תוספת, שהרי לא אמרו שהקב"ה ציווה לעשות עירוב או לקרות המגילה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפים על התורה. אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגילה בעונתה.
גם הרמב"ם מוסיף, בכל מקום שהוא מדבר על הסוגיה הזו, שמגמת התקנות היא לחיזוק התורה. ולא ברור אם העניין הזה מופיע בדבריו בדרך אגב, משום שהאמת היא שאין תקנות חכמים אלא בשביל חיזוק התורה, או שהרמב"ם מודה לראב"ד שגם תנאי זה נחוץ, ואם חז"ל היו מתקנים תקנות שאינן סייג ומשמרת לתורה, היה בזה גם משום בל תוסיף.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שלו, שם את השאלה הזו בפי מלך כוזר, ואלה דברי התשובה שהניח ריה"ל בפי החבר, המלמד את המלך את דרכה של תורה, לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם, לבל יחדשו מצוות מדעתם, ולא יתחכמו לקבוע אותם תורה לפי סברותיהם בלבד, ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה, ומן הכוהנים ומן השופטים. מאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום, זאת אפוא כוונתו, לא תוסיפו על הדבר אשר ציוויתיכם על ידי משה, או על ידי נביא מקרבך מאחיך, או הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ד', כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה, ובהיות מספרם רב מאד, לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר מתנגד לתורה.
בפשטות, הדברים צריכים ביאור. איזו מצווה מתרי"ג מצוות חלה רק על פשוטי העם, ואינה חלה על גדולי התורה והנביאים? אבל המעיין בדברי הכוזרי, ימצא כראוי את כוונת הדברים. התורה איננה רק מצוות ואיסורים מעשיים, ובלי ספק מצוות התורה מכוונות כדי להגיע לתוצאה נכונה של חיים נכונים וראויים. על זה כתוב בתורה, ויצוונו ד' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ד' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה. זוהי משמעות ההגדרה שהתורה מגדירה, חוקים ומשפטים צדיקים, וזה מה שהזכירו ישראל לפני ד' בזמן עזרא הסופר, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת, חוקים ומצוות טובים. זהו שלימד הרמב"ם שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, וגם אמר, שרוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים.
להבנות אלה יש חשיבות לכל יהודי בדרכי קיום התורה והמצוות, שהרי בוודאי הבנת התכלית יכולה להשפיע, במקרים מסוימים, גם על צורת ואופן העשיה. אבל חשיבות יתירה יש להם כאשר מוסיפים עניינים שהקב"ה בעצמו לא כתבם בתורה, אף אם הם נעשים כדי להיות חיזוק לתורה ומשמרת למצוותיה, יש סיכון שהתוספות יפגעו במרקם העדין שמצוות התורה וחוקיה מבקשות ליצור. זהו תוכנו של ציווי התורה שלא להוסיף עליה, והכוונה היא שאין רשות, למי שאינו יכול להיות משוכנע שהוא משיג את מטרת התורה אל נכון, להוסיף במעשי המצוות. רק החכמים והנביאים, שעליהם נאמר, אלוקים ניצב בעד א-ל, ויש להם ידיעה ברורה בערכי התורה ובמגמותיה, הם אלה שיכולים להוסיף, לתקן ולצוות, כדי להיות סייג ושמירה לתורה, וגם מתוך שמירה על האיזון הנכון שאליו התורה מכוונת. רק על ההוספות שלהם אפשר לומר שהם חיים ואור להולכים בהם, והם מצטרפים לתורה ונכללים בה.
