ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, וירא אליו וייפול על צוואריו, ויבך על צוואריו עוד. וברש"י, ויאסור יוסף מרכבתו, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו. וירא אליו, יוסף נראה אל אביו. ויבך על צוואריו עוד, לשון הרבות בכיה. אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע. לפי זה, הפסוק מדבר ביוסף ובעסקו בכבוד אביו. הוא אסר את הסוסים, הוא נראה אל אביו, והוא הבוכה. ויעקב לא עשה דבר מזה, והטעם לזה אינו אלא בדברי אגדה, שבאותה השעה היה קורא ק"ש. ומפרשי רש"י שאלו מדוע לא קרא יוסף את שמע, והשיבו תשובות שונות. וכל זה דוחק, שבדרך מקרה תיפול השעה הגדולה הזו על זמן קריאת שמע, ויסתום הכתוב את שתיקת יעקב. וברמב"ן, והנכון בעיני, כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו, וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו, נפל אביו על צוואריו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל, או הבן הבכור המולך. עמד הרמב"ן על פשוטה של תורה, שלא מסתבר שהתורה תשתוק בעניין כזה, ודרך המקרא להתבאר מתוך עצמו. ולכן פירש, שהמלים וירא אליו, עניינן, שכאן ראה יעקב את יוסף, והמשך הפסוק מדבר ביעקב, הוא נפל על צווארי בנו, והוא הבוכה. והמילה עוד מתייחסת לשנים של בכיה שבכה יעקב על יוסף. ולא הוצרך הכתוב לפרש מי הבוכה, משום שידוע מי קרוב יותר לבכי.
ואין הרמב"ן חולק ומבטל את דברי המדרש. וגם לרש"י אין נראה כוונת המדרש לתרץ תירוץ מקרי, שיעקב לא בכה מפני שהיה עסוק במצוות קריאת שמע, ונצטרך לחקור אם קרא יעקב ק"ש בשעת הנץ, ואם קודם הנץ יש זמן שיוסף יקרא קודם לכן, או שיוסף נמנע מלקרות משום שהיה עסוק במצווה. כל זה אינו מעניין הפרשה כלל. והמהר"ל בגור אריה כתב, יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא, ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בליבו אהבתו ויראתו של הקב"ה, איך מידותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב, מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים, ואהבתו. וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין.
ועדיין אין הדברים חדים די הצורך, וכי ליוסף לא אירעה טובה גדולה שחזר לאביו ולמשפחתו, ומדוע לא ידבק הוא בה' לגודל חסדו? וכי יוסף אינו מן החסידים? ובכלל, מהו עניין חסידותו של יעקב שתרצה התורה ללמדנו אותה דווקא כאן, בפגישת יעקב ויוסף?
ונראה שאריכות הדברים בפסוק, במפגש יעקב ויוסף, הוא לגודל המעמד, שבו חזרה משפחת יעקב לשלימותה, והתגלה שברכת אברהם מתקיימת בשלימות אצל יעקב. מיטתו שלימה, ולא נפל כלום ממשפחתו. זוהי שליחותו הגדולה של יעקב בחייו, וכשנעלם יוסף, שהוא בנו הבכור מאשתו האהובה, עקרת הבית, היה ערעור ופקפוק על כל עניינו של יעקב. ומצאנו בחז"ל, שיעקב חשש שיאבד עולמו לגמרי באבדן יוסף, משום שאם לא יגשים יעקב את שליחותו, אין לו כלום בעולמו. וגדר שליחותו של יעקב, להקים את בית ישראל, ולחברם יחדיו, כל איש ישראל, כאיש אחד חברים. ועה"פ, ויקח מאבני המקום, דרשו, שנים עשרה אבנים נטל, אמר, כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. באחדות ישראל תלויה כנסת ישראל.
עניין שלימותם של ישראל ואחדותם, הוא להיות מקום לשכינה בעולמנו, ולגלות בעולם את ייחוד ה'. שהרי הם מעמידים את שמו בארץ, וכך מתגלה שה' אחד ושמו אחד, והעולם מתאחד ושייך אליו. זוהי המשמעות של קריאת שמע של יעקב וייחוד ה' בשעת המפגש עם יוסף.
ולא נחלקו רש"י והרמב"ן שנכתב הפסוק הזה באופן שיכול להראות שרק יוסף בכה, כדי לרמוז את העניין הזה, שיעקב קרא את שמע, והשלים את הייחוד השלם. אלא שרש"י, כדרכו, מפרש את פשט המקרא ע"פ המדרש, ואילו הרמב"ן מראה כיצד הפסוק יכול להיקרא בפשוטה של תורה. ועכ"פ, אין עניין זמן קריאת שמע כאן כלל.
מקורות:
בראשית מ"ו כ"ט וברש"י וברמב"ן, מדרש אגדה שם, גור אריה למהר"ל שם, שופטים כ' י"א, בראשית כ"ח י"א, ילקוט שמעוני שם.
