כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו. למדנו בגמ', שהמילים ולא תשים דמים בביתך, אינם בבחינת טעם בלבד, אלא יש כאן לאו, כמבואר, מנין שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ת"ל, לא תשים דמים בביתך. למדנו שכל סכנה אסורה משום ולא תשים דמים בביתך.
ואמרו, גגך למיעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן, בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, אינו נקרא בית, ופטור מן המעקה. וכן מיעטו בית שאין בו גובה עשרה, והכוונה, לשיעור החלל שבתוך הבית. והקשה החזו"א, מדוע באופנים אלה אין איסור להניח סכנה. ואפשר היה להבין, שהאופנים האלה התמעטו ממצוות מעקה, שנאמרה במסוים על בית, והם תלויים בגדרי בית, ועדיין הם אסורים משום לא תשים דמים. אמנם החזו"א הבין מפשטות הסוגיות, שיש כאן פטור ממעקה, ואין עוברים גם על הלאו. וכתב, ונראה, דכל גג אינו בכלל המכשולות, שאין היזיקו מצוי כל כך, שהעומד על הגג זכור בטבעו להיזהר, וגם הוא מנהגו של עולם. וכמו שמותר לעלות באילן, ומותר לעלות (כדי) לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו. אלא שבגג בית דירה חידשה תורה מצוות מעקה, וזה עניין מחודש. וכמה קשה להפריד העשה והלאו שנאמרו יחדיו, ונראים כעניין אחד מצטרף.
והרמב"ם בסה"מ כתב, שציוונו להסיר המכשולות והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם, כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם, וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים, כולם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה, והוא אמרו, ועשית מעקה לגגך. ומבואר שמצות עשה של מעקה אינה מצווה פרטית, מיוחדת לבניין מעקה, אלא היא מתייחסת לכל סכנה. וכך פסק גם בהלכות, אחד הגג, ואחד כל דבר שיש בו סכנה, וראוי שיכשל בה אדם וימות. ובהמשך, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא', השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים. ואע"פ שהביא גם פסוק נוסף, נראה שהעשה שעליו הוא מדבר הוא עשה דמעקה, כמו שפתח דבריו במצוות מעקה. ולא הביא הפסוק הזה אלא ללמד שצריכים שמירה מרובה בעניין נפשות. אבל בעיקר, סובר הרמב"ם שעשה דמעקה הוא מצווה לתקן כל סכנה. ומי שיש בביתו כלב רע, ומסלקו, או עושה זמם בפיו, מקיים עשה דמעקה. ובית, גג ומעקה, הם בגדר דוגמה. וכמו בפ', ולפני עיוור לא תתן מכשול, שעיוור לאו דווקא, ומפורש, שהמכשיל את חברו בעצה שאינה הוגנת עובר בלפני עיוור. ובהכרח עיוור שנזכר בפסוק הוא משל. וכך כתב גם החינוך, להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכ' לגגך, דיבר הכתוב בהווה.
ונראה שהתורה לא נתנה גדר בענייני סכנה, וכל מעשה שהאדם עושה, חייב לשמור עצמו, והתורה נתנה ביד האדם את האחריות לפעול בזהירות. ולא נאסר לעלות לגג, וללכת במקומות מסוכנים, וסמכה תורה מן הסתם על שיקול דעתו של אדם בדרכי הזהירות בכל מצב. ומצוות מעקה ואיסור לא תשים דמים, עניינם שהבונה בית, ומתקן מושב בני אדם, לא יניח בו מציאות של סכנה. וגדר העניין, כיון שבני אדם גרים שם בקביעות וכל סיכון הוא בבחינת סיכון קבע. ולא התירה לסמוך על המשתמשים שיזהרו. ולכן, המניח כלב רע בתוך ביתו עובר בלא תשים דמים, והמבטלו מקיים מצוות מעקה. וזהו הלשון שהרמב"ם נקט בסה"מ, מכל מושבותינו, והחינוך נקט, משכנותינו. אבל בית שאין בו שיעור הראוי למגורים, אינו בכלל מקום שבני אדם נמצאים בו, ואין חובה לעשות בו מעקה, ואין עוברים על הלאו, משום שאין כאן הנחת סכנה קבועה במקום שבני אדם דרים בו. ומי שדר בו נתפס כנכנס באופן פרטי למקום סכנה, וחייב להיזהר.
ובתי כנסיות ובתי מדרשות, שאין גרים שם, לא החשיבו זאת לסכנה קבועה. וכן מה שאמרו, כי יפול הנופל ממנו, ממנו ולא בתוכו, כיצד היתה רה"ר גבוהה ממנו עשרה טפחים, ונפל מתוכה לתוכו פטור, נראה שהטעם הוא שרה"ר הוא מקום הילוך, ולא מקום מגורים. והרמב"ם בעניין בור כתב, כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם. ולכאורה כוונתו להפקיע מלימוד הדרשה ממנו ולא בתוכו, כפשוטה. וכשהבור בחצר הבית, חייב למנוע גם נפילה לתוכו.
ולעניין ברכה, אין מברכים כי אם על מעקה, כצורתו. והטעם לכאורה, שלשון הברכות נתקן על לשון תורה, וקשה להעמיד ברכה בלשון משל ודוגמה, אע"פ שהתורה עצמה מתפרשת כך, כאמור.
מקורות:
דברים כ"ב ח', ב"ק ט"ו ע"ב, חולין קל"ו ע"א, סוכה ג' ע"א, ב"ק נ"א ע"א, חזו"א חו"מ ליקוטים סי' י"ח ס"ק א', סה"מ עשה קפ"ד, רמב"ם פי"א מהל' רוצח הל"ד, ויקרא י"ט י"ד, ס' החינוך מצ' תקמ"ו, ב"ק נ"א ע"א, ועיין בס' דברי אליהו להגר"א מישקובסקי, סוכה ס' ד'.
