התורה כללה בדין הנזירות שלושה אבות-דינים. על הנזיר חל איסור שתיית יין, איסור טומאה למתים, ואיסור תספורת. כל אחד מדברים אלה נאסר על הנזיר בלאו מן התורה, ולכל אחד מהם יש כמה וכמה פרטי דינים. אנו רוצים להבין, האם שלושת האיסורים הללו הם שלושה עניינים החלים על הנזיר ונובעים מקדושתו, או שיש בין השלושה הללו דין אחד שהוא מרכזי ומהותי יותר, ונובע מנקודה יותר יסודית בנזירות, והדינים האחרים הם נגררים ממנו. למשל, אנו מבינים בקלות שעיקר הכהונה של בני אהרן היא הקרבת הקרבנות ועבודת ד' במקדש. הכהנים נבחרו עבור העבודה הזו, ואילו איסור טומאה למתים ואיסור נישואי גרושה, אינם מעיקרי הכהונה, אלא הם ניהוגי כבוד בקדושת הכהונה. כדברי הפסוק, וקדשתו, כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. היינו רוצים למצוא חלוקה כזו גם בדיני נזיר, שנוכל לדעת מהו עצם קדושת הנזירות ומהותה, ואלה דינים הם תולדה מקדושה זו.
פרשת נזיר פותחת בדברים אלה: איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר, להזיר לד'. המשמעות העולה ממילים אלה, שנדר הנזירות הוא נדר של התנזרות מהנאה מסוימת, לכבוד ד'. נראה מכאן, שהנזיר נקרא כך על שם ההתנזרות. מכל איסורי הנזיר, היחידי שיש בו משמעות של התנזרות ומניעה מהנאה, הוא איסור שתיית יין. כך גם מורה הפסוק, מיין ושכר יזיר, שזהו ביטוי ייחודי, שלא נזכר בפרשה ביחס לטומאה מת וביחס לאיסור תספורת, והוא מלמד אותנו שהנזירות מתבססת על התנזרות, ושעיקר הנזירות הוא התנזרות מיין. זה מוביל אותנו למסקנה, ששני האיסורים האחרים הם בבחינת ניהוגי כבוד וגדולה בקדושת הנזירות.
מעניין שהתורה משתמשת בשורש נזיר במובן של התנזרות, וגם במובן של נזר, כי נזר אלוקיו על ראשו. יש כאן הטיית לשון. ההתנזרות מן היין היא סוג של כתר שחל על ראש הנזיר. ראב"ע מפרש את המילה יפליא, בה פותחת הפרשה, במובן פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם.
אלא שיש קושי בהבנה זו. לפי תפיסה זו, איסור שתיית יין אמור להיות החמור ביותר ביחס לשאר דיני נזיר, ובתורה מצאנו שנאמרה באיסור טומאה למתים חומרה מיוחדת, והימים הראשונים יפלו. נזיר שהתחייב בנזירות לתקופה ידועה, ונטמא תוך כדי התקופה המדוברת, צריך להתחיל את ספירת הימים וניהוגם בקדושת נזירות, מהתחלה. דין כזה לא מצאנו בנוגע לאיסור שתיית יין, ונזיר ששתה יין עבר על איסור תורה, אבל מניין ימי נזירותו נמשך כשהיה. גם ביחס לתספורת לא מצאנו דין כזה, ונזיר שהסתפר רוב שערו, מפסיד שלושים יום מימי נזירותו, כדי לקיים בשערו את הציווי, גדל פרע שער ראשו. בכל מקרה, אין התספורת מבטלת את חשבון הימים הכולל. והדבר צריך ביאור.
ונראה לבאר, שהתורה נתנה את האפשרות לידור נדר נזירות, ולפרוש משתיית יין, והקפידה על כך שההתנזרות ומניעת ההנאה, לא יהפכו למיעוט חיים ולקירבה למוות. זוהי אולי הסיבה שנזיר שנטמא למתים, נפסלה נזירותו, וחלה עליו חובת ניהוג נזירות מהתחלה. יש כאן חשש שהנזירות שלו מיין, תתחבר למפגש עם המוות, ותרחיק את הנזירות ממגמתה העיקרית.
אפשר לחזק את ההבנה הזו, מחידוש שנאמר בדברי התוס', נזיר נ"ד ע"ב, בשם רבנו חיים כהן, שגם כלים שטמאים כמת, לא הוזהר הנזיר שלא להיטמא להם, ורק המפגש עם המת עצמו נאסר על הנזיר, ככתוב, כל ימי הזירו לד', על נפש מת לא יבא.
הבנה זו, שאין תכלית הנזירות לצמצם את ההנאות האנושיות, עולה גם מתוך העובדה שרק שתיית יין נאסרה על הנזיר, ואילו שאר ההנאות כולן, לא נאסרו על הנזיר מעולם. כנראה טעם הדבר הוא משום שהיין מכיל את הסכנה של איבוד הדעת. הדעת היא מרכז האדם, ובלעדיה עלול האדם לאבד את ערכו האנושי, ואת דרכו בחיים.
הלכה נוספת נזכרה בתורה בפרשת נזיר, שכאשר הנזיר מסיים את תקופת נזירותו, מגלחים את שערו, שהוא הנזר שעל ראשו, ושמים את השער מתחת לסיר שבו מבשלים את בשר השלמים. ברור לנו לגמרי שעניינו של מעשה זה הוא סמלי, ומשמעותו היא בלימוד שהוא בא ללמד. הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל בביאורו לתורה מפרש זאת כך: שריפת השיער מתחת לסיר השלמים נועדה כדי להורות, שתכלית הנזירות היא להוביל למצב שבו ילמד האדם את דרך החיים הנכונה. אנו לוקחים את עטרת הנזירות, ומשתמשים בה כדי לבשל בשר שיאכל בקדושה לפני ד', כדין אכילת שלמים.
