הסוגיה של בית המקדש, והחובה להעמיד בו את עיקר העבודה לד', היא סוגיה גדולה ומהותית, שהתורה מרחיבה בה בפרשת ראה. כמה פעמים חוזרת התורה על האיסור לעבוד שום עבודה של קרבנות מחוץ למקום אשר יבחר ד'. הקרבת קרבנות מחוץ למקדש זהו איסור שחוטי חוץ, שחייבים עליו כרת, כמו שכתוב בפרשת אחרי מות. גם מצוות עבודה שאינם קרבנות, כמעשר שני וכדומה, שייכים למקום אשר יבחר ד', והם נאכלים רק בירושלים, סמוך למקום המקדש. מעניין לציין, שגם תפילה, שבוודאי מותרת וראויה בכל מקום, שייכת במהותה דווקא למקום אשר יבחר ד'. כך מבואר בתפילה שנשא שלמה בהקמת המקדש בירושלים, שם הוא מזכיר כמה פעמים שישראל וגם הנכרי אמורים לבא להתפלל בבית הזה. שם מופיעה העיקרון שגם מי שנמצא רחוק מן המקדש, הוא מתפלל מהמקום שבו הוא נמצא, אל הארץ והעיר שבחר בהם ד', ואל הבית אשר נבנה לשמו. מזה נלמדת ההלכה שהמתפלל צריך לכוון את עצמו אל הבית העומד בירושלים. הלכה זו שייכת לצורת התפילה מדאורייתא, כמו שביאר הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה, ואינה בין הדברים שתקנו חז"ל והוסיפו לצורת התפילה.
מהו התוכן של העניין הזה? מדוע הקפידה התורה שיהיה מקום אחד בלבד לעבודת ד'? מעניין לציין, שרבשקה שר צבא אשור, בנאום שהוא נושא בשערי ירושלים, הוא מבין בפשטות שאלוקי ישראל לא יסייע לחזקיהו במלחמה, דווקא מפני שחזקיהו ביטל את ההקרבה בבמות, ובוודאי הקב"ה אינו מרוצה מזה. וכי תאמר אלי אל ד' אלוקינו בטחנו, הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו, ויאמר ליהודה ולירושלים לפני המזבח הזה (שבירושלים) תשתחוו. מה שהוא קיום מצוות ד' בתורה, נראה לגוי כביטול וצמצום העבודה אל ד'. כמובן, יש כאן חוסר ידיעה של רבשקה בענייני התורה. הוא אינו יודע שהתורה אוסרת במפורש להקריב בבמות. אבל תפיסתו מעוררת אצלנו את הרצון להבין את התפיסה של התורה. מדוע אין ראוי לעבוד את ד' בכל מקום אפשרי?
יש התולים את העניין במגמה לחבר את עבודת הקרבנות במקדש אל מקום התורה. בי"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. כך נאמר בנבואת ישעיהו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. ע"י החיבור בין מקום העבודה למקור התורה, תשמר בישראל התורה כפי שהיא באמת, ע"פ הוראת חכמי התורה.
יש הרואים בזה את העיקרון של אחדות העבודה. עם ישראל כולו עומד לפני מלכו ואלוקיו, ועובד לפניו עבודה אחת. יש, כמובן, מקום פרטי לכל אדם בעבודתו את ד', אבל כולם מצטרפים יחדיו לעבודת ציבור משותפת. גם העבודה הפרטית של כל אחד מאיתנו, צריכה להיתפס כחלק מן הכלל העובד את ד' יחדיו.
שני הטעמים הללו הם אמיתיים ומסתברים, וכמותם יש בוודאי טעמים נוספים. אבל נראה להוסיף עוד טעם אחד משמעותי, המתקבל מהמילים שבהם התורה משתמשת ככינוי לבית המקדש, המקום אשר יבחר ד'. ככל הנראה, מן הפסוק הזה נגזר הכינוי לבית המקדש שהרמב"ם משתמש בו: בית הבחירה (הביטוי מופיע כבר קודם לכן בדברי חז"ל). ככל הנראה הרמב"ם למד מפרשת ראה שזוהי הנקודה החשובה והמהותית במקדש. הבית שד' בחר בו.
מזה אפשר להבין את העניין בעבודה במקדש. זוהי אינה עבודה שאנחנו עושים אותה רק מפני שאנחנו רוצים, אלא אנו עובדים את ד' כי ד' בחר במקום מסוים כדי לבוא לשם ולקבל את עבודתנו. אלו דברי הפסוק: כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה. בואו לעבוד את הקב"ה במקום שבו הוא בחר לשכון. שם הוא נענה לפנייתכם ומקבל את עבודתכם. שם גם הוא מקום קבלת התפילה, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.
באופן הזה, עבודת ד' שלנו היא חלק משיח דו-צדדי בינינו לבין הקב"ה. אנו מכוונים את עצמנו בעבודה ובתפילה אל המקום אשר יבחר ד', והוא אומר על עצמו, והיו עיני וליבי שם כל הימים. בצורה הזו, העבודה שלנו אליו ית', היא חלק מהברית שנכרתה בינינו, ובה מתקיים הקשר שלנו איתו, בכל הימים, בכל הדורות ובכל התקופות. בכל תפילה ותפילה אנו מכוונים את עצמנו לכיוון בית הבחירה, ומצפים שד' יעננו משם, כדברי הכתוב, ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך.
