בעניין פורים שחל בשבת, הביאו בירושלמי את הפסוק, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ודרשו, את ששמחתו תלויה בבי"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. יש שכתבו שזמנו של פורים נקבע לפי קידוש החודש, שתלוי בבי"ד, ושבת היא קביעא וקיימא, וקדושתה משמים. אמנם אם כן הוא, יהיה הדין שכל יום טוב שחל להיות בשבת, סעודתו תדחה ליום א', ולפחות לא תתקיים בשבת, וזו לא שמענו מעולם. ובתוס' יו"ט בפירוש משנת מגילה כתב, ששמחת שבת היא מדין תורה, ואילו פורים הוא מתקנת מרדכי ובית דינו, ולכן אין עושים סעודת פורים בשבת. דברי הירושלמי נפסקו להלכה בשו"ע, וכך הוא המנהג העיקרי, ואנו מבקשים למצוא בהלכה זו טעם והבנה. מדוע נמנעת האפשרות לקיים סעודה שחובתה מדרבנן בשבת שחובתה מן התורה?
ונראה לפתוח את המחשבה בסוגיה זו, בהקדם שאלה נוספת. דבר ברור הוא, שיוה"כ שחל להיות בשבת, אין עושים בו סעודה, שהרי איסור אכילה ושתיה ביוה"כ הוא מדין תורה, וחובת עונג בשבת אינה מדאורייתא, אלא מדברי קבלה, מציווי הנביא, וקראת לשבת עונג. אמנם יש מקום לשאול, מדוע אין עושים תשלומין לסעודת שבת ביום א'? ומה החילוק בין סעודת פורים שאם נמנע מאיתנו לעשותה בזמנה, אנו משלימים אותה למחרת, לבין סעודת שבת, שאין שייך בה תשלומין?
ועל כרחנו למדנו, שיש חילוק גדול בין חובת סעודה בשבת וביו"ט, לחובת סעודה בפורים. שבת ויו"ט הם במהותם ימי עונג ושמחה. הקדושה החלה על הימים הללו מחייבת הנהגות של שמחה ועונג, והסעודות הם מה שנדרש מאיתנו לכבוד היום. אין תשלומין לסעודת שבת, משום שאין טעם לסעודה שעושים שלא בשבת עצמה. אמנם בפורים לא חלה על היום קדושה לחייב בו ניהוגי כבוד ועונג, אלא יום הפורים מזכיר את הנס שנעשה בו, והתחייבנו במצוות היום לכבוד המאורע. רב אחאי גאון, בעל השאילתות, כותב בעניין חנוכה, שכמו מי שמגיע למקום שנעשה בו נס צריך ליתן הודאה ושבח לפני המקום, כך גם כשמגיעים לזמן שבו נעשה הנס צריך להודות ולהלל, וזהו גדר דיני חנוכה. וכך הוא בפורים, זיכרון הישועה והגאולה מתעורר מחמת היום, ואנו מחויבים לבטא את גודל העניין ע"י מצוות היום. לכן אפשר להשלים סעודת פורים גם למחרת, באופן שלא היה אפשר לעשותה בזמנה.
ונראה שמעניין זה נובע גם עצם הדין שאין לקיים סעודת פורים בשבת. חובת הפורים היא לעשות את ימי הפורים לימי משתה ושמחה. לגודל הנס שבו התבררה עוצמת אהבתו של הקב"ה לישראל, ובו התגלה שקיומנו הוא נצחי וה' מחויב אליו לגמרי, חייבים אנחנו לקבוע יום שמחה ומשתה. מצוות הפורים איננה מתקיימת ע"י אכילת הסעודה עצמה, אלא ע"י שהאדם מוצא את המאורע של פורים כראוי לקבוע עליו יום משתה ושמחה. דבר זה אינו אפשרי בשבת, משום שקדושת השבת כבר חלה על היום, ומהותו של יום כיום עונג ושמחה קבועה משמים, ואין האדם יכול לעשותו לימי שמחה.
ולמדנו מכאן חידוש בגדר שמחת פורים, וחידוש בגדרה של השבת. סעודת פורים איננה קיום בעלמא של סעודה לכבוד היום, כשבת ויום טוב, אלא קביעת יום שלם של שמחה ומשתה לכבוד המאורע הגדול. והשבת היא יום קדוש, ועצם הקדושה מחייבת עונג ושמחה, כמו שדרשו חז"ל, מקרא קדש – קדשהו באכילה ושתיה, וכמו שאמר עזרא הסופר ביום ראש השנה, היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו. ובהמשך, והלויים מחשים לכל העם לאמר, הסו, כי היום קדוש ואל תעצבו. בפסוקים אלה יש מקור לדרשת חז"ל, שקדושת כל ימי הקודש מתגלה בעונג ובשמחה.
וגדר הדבר הוא, שכל קדושה עניינה נוכחות אלוקית, ועצם ההופעה האלוקית מביאה עימה זקיפות קומה ורוממות רוח. רמז לדבר אפשר למצוא במגילת אסתר, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ואפילו ביום הכיפורים, שהוא יום תשובה וסליחה וכפרה, ולכן צורתו כוללת תענית ואכילה ושתיה אסורים בו לגמרי, מ"מ דרשו חז"ל שקדושתו מחייבת הנהגה של רוממות רוח, ואמרו, קדשהו בכסות נקיה. גדולה מזו שמענו, שיום הכיפורים מבטל אבלות שבעה ושלושים, אע"פ שבוודאי מצוות שמחה אינה שייכת ביום הכיפורים, אלא שעצם הקדושה החלה על היום היא מנוגדת לאבלות.
ושבת, שהיא שורש הנקודה הראשית של הקדושה בעולמנו, העונג והמנוחה טבועים בה במהותה, כמו שאנו אומרים בברכת הפטרה, שתכלית השבת היא, לקדושה ולמנוחה. וכבר הזכרנו את דברי האר"י, שאנו מבקשים במוצאי שבת, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומשמעות הבקשה היא שתשאר אצלנו לימות השבוע הארה כלשהי מקדושת השבת. קדושת השבת נקראת 'נועם ה' אלוקינו'.
מקורות:
ירושלמי מגילה פ"א הל"ד, אסתר ט' כ"ב, תויו"ט מגילה א' ב', שו"ע או"ח תרפ"ח סעיף ו', ישעיהו נ"ח י"ג, שאילתות דרשה לחנוכה, מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה ט', שמות י"ב ט"ז, נחמיה ח' י'-י"א, אסתר ד' ב', רש"י ויקרא כ"ג ל"ה, ברכת הפטרה לשבת, שער הכוונות שבת, תהילים צ' י"ז.
