בספר נתיב בינה, לרבי יששכר יעקבסון, על התפילה, יש הערה על נוסח מנחה של שבת. במעריב, שחרית ומוסף, סמכו את הברכה על פסוקים. ואילו במנחה אין פסוקים. ואין ספק שזו הערה גדולה.
ונראה, על פי הנאמר, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו. ועומק הדבר שהתורה, שהיא מקור כל השגתנו וידיעתנו, איננה נותנת תפיסה כי אם בעולם הזה, ועל ימות המשיח, שהם השלמת העוה"ז, אבל העוה"ב אינו שייך לתפיסתנו, ואין עליו פסוקים בתנ"ך. כל עסקנו עם העוה"ב הוא בבחינת ציפייה ותקווה למשהו שאין אנו משיגים. כפי הנראה, השבת, שהיא אחד משישים בעולם הבא, יש בה רמז על מעלת העוה"ב, ובזה עסוק הנוסח של מנחת שבת, כנראה מפתיחת הברכה, אתה אחד ושמך אחד, המיוסד על הפסוק, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כדי לרמוז על הבחינה הזו של השבת, שיש בה רמז למה שאיננו מושג בעוה"ז, ואין לו ביטוי בתורה ובנבואה, לא הביאו פסוק בברכה זו.
והנה שם בגמ' הביאו עוד שני מאמרים באותו המהלך. כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלוקים זולתך. ומאמר נוסף, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן – עין לא ראתה אלוקים זולתך. שלוש המימרות האלו הן דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, ומסתברא מילתא שהן מכוונות לעניין אחד. והוא, שהנביאים יכולים להתייחס למציאות של חוסר שלימות, אבל השלימות איננה שייכת למציאות העולם הזה, והנביאים לא התייחסו אליה. קל להבין זאת בעניין בעלי תשובה וצדיקים גמורים, שהרי צדיקים גמורים באמת אינן מציאות טבעית וסבירה בעולם. מקרא מלא דיבר הכתוב, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכך אמר גם שלמה בתפילתו בבניין בית המקדש, כי אין אדם אשר לא יחטא. ואמרו בגמ', ארבעה מתו בעטיו של נחש, ולכאורה המשמעות היא שהם מתו בלא חטא עצמי, מלבד חטא אדם הראשון. הרי למדנו שצדיקים גמורים זו מציאות שאיננה שייכת לעולם הזה, וממילא הנביאים לא עסקו בה, כי אם במי שיש בו צד חטא, ובעל כרחו הוא נזקק לתשובה.
תלמידי חכמים בוודאי שייכים לעולם הזה, שהרי בלי ת"ח אין שום קיום לישראל, ויש להם תפקיד גמור בעוה"ז, להורות לישראל את דרכם. גם קשה לומר שסתם ת"ח אין בו שום חטא, ובגמ', כשאמרו, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, אמר לו רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי, דהיינו, מדוע אנו נזקקים להבל תינוקות, מה עם הבל של ת"ח? אמר לו, אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ולמדנו שת"ח הם בכלל הבל שיש בו חטא, ובכל זאת הנביאים לא נתנבאו לת"ח, והטעם לכאורה, שת"ח מייצגים משהו גבוה מעולמנו, משום שהם בטלים לתורה. ואף אם כבני אדם אינם יוצאים ממציאות העולם הזה, ויש בהם חטא, מ"מ בטלותם לתורה מאפשרת להם להציג את התורה כמו שהיא, והתורה עצמה, בוודאי שייכת לשלימות. ונראה שלזה התכוונו חז"ל כשאמרו על הפסוק, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ודרשו, אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. המשמעות היא שת"ח שאינו נותן לאישיותו להתבטא, אלא לתורה, הוא הרב הדומה למלאך, וראוי לקבל תורה ממנו.
ואם נשאל איך יתכן שהנביאים לא השיגו את מעלת ת"ח, ומעלה זו אינה מתגלית בכתבי הקודש, הרי התורה היא עצם מעלתם ומדרגתם של ת"ח, ומדוע לא תתגלה בתורה בחינת ת"ח? ונראה ברור שמדרגת ת"ח שייכת לתורה שבעל פה, ולא לתורה שבכתב, ובכתבי הקודש אין גילוי למדרגתם. בעמלם של לומדי תושבע"פ, יש בחינה שאיננה שייכת לעוה"ז, ויש בה גילוי של עוה"ב, וגילוי של מה שיעשה ה' למחכה לו, ועין לא ראתהו.
וגם הבחינה של שבת, שאיננה כתובה בתושב"כ, וכולה מתגלית בתושבע"פ, והיא מנוחת השבת. זו המנוחה היוצאת מן הקדושה, והיא מתחדשת רק בתורתם של חכמים. בתיאור מנוחה זו עוסקת הברכה הזו, בתפילת מנחת שבת, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. רק במנוחה זו מתגלה ניצוץ כלשהו של השלימות, והוא בחינת עוה"ב. השבת נועדה לתת לנו ציור של השלימות הזו, ומכח הציור הזה נוכל להיות המחכים לו, ולזכות למשהו ממנו כאן, ולרשת אותו לעוה"ב.
מקורות:
ספר נתיב בינה, נוסח תפילות שבת, סנהדרין צ"ט ע"א, ישעיהו ס"ד ג', ברכות נ"ז ע"ב, זכריה י"ד ט', קהלת ז' ח', מלכים א' ח' מ"ו, בבא בתרא י"ז ע"א, מלאכי ב' ז', שבת קי"ט ע"ב.
להורדה
