רשם בדת הא-ל חוק אל סגניו, בו לערוך לחם פנים לפניו, על כן להתענות בו על פי נבוניו – אסור. כאן הניח ראב"ע חידוש גדול. אנו יודעים שחובת אכילה בשבת ואיסור תענית, נובעים מן הכתוב בתורה, מקרא קודש, ודרשו חז"ל, קדשהו באכילה ושתיה. טבעה של הקדושה שהיא יוצרת רוממות רוח, כדברי עזרא הסופר לישראל, היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו. חובת אכילה ושתיה ואיסור תענית בשבת מפורשים גם בדברי ישעיהו, וקראת לשבת עונג, ולקדוש ה' מכובד. אבל ראב"ע מצא מקור נוסף לאיסור תענית בשבת, מלחם הפנים, שעורכים אותו על השולחן במקדש מדי שבת.
ההבנה הראשונה, השטחית, של דברי השיר, שהוא למד זאת מכך שלחם הפנים נאכל בשבת ע"י הכהנים, כמפורש במשנת מנחות. אמנם ראב"ע לא הזכיר בשירו את אכילת הכהנים, אלא את עריכת הלחם על השולחן לפני ה', בו לערוך לחם פנים לפניו. ונראה שאכילת הכהנים את לחם הפנים בשבת אינה עניין בפני עצמו, שהרי הלחם נאכל גם במוצאי שבת. אלא שבשבת צריכים לערוך לחם חדש, ולכן מחלקים אז את הלחם הישן. וביאור הדברים, שאנו נצטווינו לערוך לחם לפני ה' מדי שבת, לכבוד השבת. ואע"פ שבוודאי אין ה' אוכל לחם, אבל כדי לתת לבני אדם יחס נכון לשבת של ה', הכתיבה תורה שחלק ממנוחת השבת שה' נח בה, היא גם הלחם שעורכים לפניו על השולחן במקדש. השבת שלנו היא מעין השבת שלו, ולכן גם מנוחתנו צריכה לכלול אכילה, ועל כן אסור להתענות בשבת.
אלא שיש להעיר הערה אחת בדברים נפלאים אלה. ראב"ע משתמש במילה חוק, רשם בדת הא-ל חוק אל סגניו. המילה הזו לקוחה מן הכתוב בפרשת לחם הפנים, והיתה לאהרן ולבניו, ואכלהו במקום קדוש, כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה', חוק עולם. ולכאורה החוק איננו עריכת הלחם, אלא אכילת הכהנים, וקצת צריך עיון מדוע ראב"ע הזכיר חוק ביחס לעריכת הלחם. ונראה, שראב"ע מבין שזכות הכהנים לאכול את לחם הפנים, מגיעה מכך שחוק התורה נותן את הלחם לה', והכהנים זוכים בו משולחן גבוה.
הוא יום מכובד, (ולכן) הוא יום תענוגים. פשוטם של דברי הנביא, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, שהעונג בשבת הוא חלק מהכבוד הראוי ליום ה'. כל המתאבלים בו אחור נסוגים. השבת תובעת מן האדם כבוד ועונג, והאבלות עומדת בניגוד מוחלט לשבת ועניינה. ברכת השבת הופכת למתאבל בשבת לקללה.
כי יום שמחות הוא. השמחה לא נזכרה בתורה בעניין השבת, אמנם בחז"ל התבאר שכבוד השבת והעונג כוללים גם שמחה, שהרי דרשו מן הפסוק – וביום שמחתכם ובמועדיכם, וביום שמחתכם אלו השבתות. והמשמעות היא שאף שאין מצוות שמחה בשבת, מ"מ עצם קדושת השבת, והכבוד והעונג הנוהגים בה, מחייבים שמחה. ואפשר לראות כך גם בדברי עזרא הסופר ביחס לר"ה. עיקר טענתו היתה, כי היום קדוש לה' אלוקינו, כבודה של הקדושה תובע שלא יתאבלו ויבכו, אלא יאכלו וישתו. אבל כשהתבאר מה עשו ישראל בפועל, נאמר, וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה. טבעה של הקדושה משמח את הלב, וראויה היא השבת שננהג בה כיום שמחות. ותשמחני, מבואר בתורה שה' קידש את היום השביעי, והכוונה לכאורה שהוא מחיל קדושה והארה על ישראל ביום הזה. הדברים מבוארים בחז"ל, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל. אבל בנוסחאות התפילה למדנו שמכח הקדושה החלה עלינו בשבת, מגיעה גם המנוחה כהארת – קדושה. המניח לעמו ביום שבת קדשו. המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם. וכיון שמנוחת השבת וקדושתה כוללת בתוכה גם שמחה, נכון לומר גם – ותשמחני.
מחל מלאכה בו סופו להכרית – בדברי השיר האלה מונח קושי. מדוע בחר המשורר לדבר על מי שמתחיל מלאכה בשבת, ולא על מי שעושה בו מלאכה? ואין לטעות ולפרש שמובנה המילה מחל הוא מחלל, ולא מתחיל, שהרי המשך המשפט הוא – סופו להכרית.
ונראה, שפעולת האדם היא תמיד בבחינת התחלה, שהרי האדם מייחל ומקווה שמעשיו יצליחו ויעשו פרי. ושמירת השבת היא כעדות שה' הוא שמצליח את מעשי ידי. אבל כל זה הוא במתחיל מלאכה בחול, אבל המתחיל מלאכה בשבת, במגמה שהיא תצלח, סופו ותוצאת פעולתו הוא כרת. מוות ולא חיים. אבל כנראה רצה ראב"ע לרמוז גם למושג חילול שבת, הקרוב בצלילו למילה 'מחל'.
על כן אכבס בו לבי בבורית – כבר נתבאר שמניעת מלאכה בשבת, היא מדרכי קדושת היום והפניה בו אל ה', ולכן ראוי הדבר לתקן ולנקות את ליבו של האדם מן החטא, ולעמוד לפניו בתוספת תפילה בטהרת הלב – וגם להיענות. חיוב קרבן מוסף בשבת הוא מפני קדושת השבת, וזהו גם גדר הוספת תפילת מוסף.
מקורות:
כי אשמרה שבת, ויקרא כ"ג ל"ה וברש"י, נחמיה ח' ט', ויקרא כ"ד ט', במדבר י' י' ובספרי שם, מכילתא שמות ל"א י"ג.
