רבי יהודה הלוי, בשיר לכבוד שבת, כתב פזמון, שחוזרים עליו אחרי כל בית, ובו נאמר – יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כח. הפיזמון הזה, מיוסד על שני מקורות מכתבי הקודש. האחד, היונה ששלח נח מן התיבה לראות הקלו המים מעל פני האדמה. שם נאמר, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ. אמנם בפעם השלישית ששלח נח את היונה, נאמר, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד. לאמר, בפעם הזו, מצאה היונה מנוח לכף רגלה.
האם היה לריה"ל מקור שאירוע זה היה בשבת? לא ידוע לי מקור כזה בחז"ל, אם כי יתכן שהיה לפניו מדרש שאיננו לפנינו. אבל יתכן גם שריה"ל התכוון רק לנמשל. כנסת ישראל, הנמשלת ליונה, מוצאת מנוח לעצמה מדי שבוע. לפי הבנה זו, הזכרת היונה כאן אינה אלא קישוט בעלמא שהשתמש בו ריה"ל לשירו.
הצלע הנוסף מיוסד על פסוק בספר איוב. בדיבור הראשון של איוב, מעומק מכאוביו הנוראים, מקלל איוב את יום היוולדו, כשהוא מקשה לזעוק למה לא מת ברחם אימו. בתוך דבריו הקשים, הוא מתאר את המוות כמקום מפלט מכאבי האדם. שם רשעים חדלו רוגז, ושם ינוחו יגיעי כח. ריה"ל שואל משם את המילים הללו, ומשתמש בהן בשבחה של השבת. מדי שבוע, בשבת, מוצאים לעצמם יגיעי כח מנוחה ומרגוע.
ויש להרהר בזה, האם זו מובאה עם טעם טוב? מה רוצה ריה"ל בהביאו לזמירות השבת ולתענוגותיה את ייסורי איוב ואת קללותיו? שם, כתגובה לקללות איוב את ימו, פותחים חברי איוב בשיח הארוך והגדול שם, ותמצית דבריהם, שקללות איוב יש בהם גידוף כלפי שמיא, שהרי ה' הוא שברא את העולם ואת החיים, ועריגתו של איוב על המוות היא קריאת תגר על מאמר ה' בתורה, וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. ומה טעם יש לשאול משם דברי שבח על השבת, שכולה אישור על טוב ה' וטוב העולם הנברא? ואם קשה לקבוע מסמרות בטעמו של המשורר, נראה שבכל זאת יש כאן דבר מה להוסיף, דבר שיש בו עומק והבנה ביסוד השבת.
מנוחת המתים שמתאר אותה איוב, איננה רק ביטוי ציני לסבל העולם הזה ולצרותיו. יש כאן ביטוי נפלא לרעיון גדול על מקומו של האדם בעולם. אדם לעמל יולד. האדם מתרוצץ בעולם ימים ושנים בעמלו לנהל ולכלכל את חייו. האדם מלא גם במחשבות וחשבונות רבים לשנות ולתקן את העולם. אבל האמת האנושית היא, שלכל עמלו של אדם יש סוף מוחלט. חוק אחד חל על כל בני האדם, והוא סוף אדם למיתה. האדם מסיים את חייו בבוא העת, ושם הוא מסיים גם את עמלו ויגיעו. ריה"ל רוצה לחלק את דברי איוב לשניים. שם רשעים חדלו רוגז. הרשע, שכל ימיו כעס ומכאובים, וליבו סוער בקרבו כדי לפעול את מגמותיו הרעות, כדאי לו לדעת שגבול שם ה' לעמלו ולכוחו. המוות יש בו ביטול ומיעוט לרעותיו של הרשע. שם רשעים חדלו רוגז.
אמנם גם האדם הצדיק והטוב, שכל עמלו אינו אלא לתקן ולהיטיב את העולם, ולקרבו למגמה האלוקית, כלשון תפילתנו בראש השנה, לתקן עולם במלכות שד"י, גם לעמלו ולתפקידו הושם גבול. המוות הוא סיום חיי האדם וסיום מלאכתו ושליחותו. ושם ינוחו יגיעי כח. המוות ממחיש ומדגיש שהאדם פועל ונקרא לפעול על ידי בורא העולם. הוא הונח על האדמה הזאת כדי לעבדה ולשומרה. אבל הקב"ה אינו תלוי במלאכתו של אדם, והקב"ה הוא שלוקח אחריות על עולמו, וכשהאדם מסיים את פקודתו, ופושט את ידיו כאומר, אין לי מה לעשות עוד, הקב"ה הוא שממשיך לשאת בעול תפקידיו. כאילו אמרנו, האדם יכול למות רגוע, משום שהמתקן האמיתי של העולם, ממשיך לשאת את העולם על כתפיו.
זוהי בעצם מנוחת השבת. מדי שבוע ישראל מפסיקים את מלאכתם ועמלם כאומרים – בששת ימי המעשה אנו עמלים ועובדים, ונושאים על כתפנו את ייעודנו ותפקידנו שהטיל עלינו אלוקינו ומלכנו. אבל בשבת אנו מכריזים ומודיעים, שברור לנו היטב שה' הוא מלך העולם ומנהיגו, והוא זה שאחראי לתיקון העולם ולהבאתו אל התכלית. ושם ינוחו יגיעי כח.
ואם קלענו לכוונתו של ריה"ל, נראה להוסיף שגם לזה התכוון בצלע הראשון של הפזמון. לא היתה תקופה בימות עולם שבה נשא האדם את עול הבריאה, כמו בשנה שנח ניהל את החיים בתיבה. הרגע המופלא שבה לא שבה היונה אל נח, החזיר אותו אל המקום האמיתי של האדם בעולם. היעלמותה של היונה ביטאה את ההתקרבות לסיום התפקיד הבלתי נתפס לנהל את המציאות כולה. הרגע הזה אצל נח, הוא סמל וביטוי לכך שלתפקידו של האדם יש גבול, ובסופו חוזרים הדברים אל בורא העולם ומנהיגו.
וזוהי גם הסיבה שכנסת ישראל הנמשלת ליונה, שובתת בשבת ומוצאת בו מנוח, ורואה בעיני רוחו את מי שנושא באמת את העולם על כתפו, והוא זה שיביא את העולם לתיקון שלם. יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כח.
מקורות:
שירו של ריה"ל יונה מצאה בו מנוח, ברכות נ"ג ע"ב, בראשית ח' ט' וי"ב, איוב ג' י"ז, שם ה' ז'.
