בפרשת המן נמצאת הפעם הראשונה שבה התורה מדברת על שבת שניתנה לעם ישראל. בפרשת בראשית למדנו על השבת ששומר בורא העולם לעצמו, ובפרשת בשלח, במרה, נאמר, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, ורש"י הביא שם מחז"ל, שבפסוק זה שמדבר על מצוות וחוקים שניתנו לישראל לפני מתן תורה, נכללת גם מצוות שבת. אבל הפעם הראשונה שמפורש בתורה שהשבת ניתנה לישראל, היא בפרשת המן. ברצוננו לבחון האם יש בפרשה זו גוון ייחודי של שבת, שלא למדנו עליו בפרשיות אחרות. כדי להתבונן בסוגיה זו, עלינו להרחיב מבטנו לפרשת המן בכללה.
הקב"ה סיפק את צרכי ישראל במדבר ארבעים שנה, ע"י המן. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. בפרשת המן מתארת התורה את סדר ירידת המן, ואת מה שנדרש מישראל בסדר הזה. מדי יום ירד המן סביבות המחנה, כשישראל אוספים אותו במלוא ידיהם. למרות שבוודאי לא אספו כל אנשי המחנה כמות שווה, אלא היה בהם המרבה והממעיט, בכל זאת, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר, איש לפי אוכלו לקטו. משהגיע המן לבתיהם של אנשי ישראל, נצטוו שלא להותיר ממנו למחרת. ויאמר משה אליהם, איש אל יותר ממנו עד בוקר. הציווי הזה לא התקיים במלואו, ככתוב, ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, וירום תולעים ויבאש, ויקצוף עליהם משה. משמעות האיסור להותיר מן המן, לכאורה, היא בהישענות על ה' שהייתה הציר המרכזי של החיים במדבר. ככתוב בתורה במפורש, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן, אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. בהמשך הפרשה שם נאמר, וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. לאמר, עם ישראל במדבר התקיים על שולחנו של ה', וזאת כדוגמה לדורות, כדי שנדע שגם כאשר האדם מתפרנס מעבודתו בשדה, ה' הוא המפרנס אותו, והוא הנותן לו כח לעשות חיל. בארבעים שנות המדבר, קבלו ישראל את מנת מזונם היומית מה', והשארת האוכל למחרת היה בה משום חוסר אמון וביטחון בה', ופגיעה בקבלה הראויה של מתנת ה'.
ביום השישי, מצאו ישראל כל אחד שני עומרים. משה ציווה אותם לאכול היום כפי רצונם, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. ויניחו אותו עד הבוקר כאשר ציווה משה, ולא הבאיש ורימה לא היתה בו. ויאמר משה אכלהו היום, כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה. כדרך שנצטוו ישראל שלא להותיר במשך השבוע מן המן ליום המחרת, כך נצטוו ביום השישי להותיר לשבת, והטעם בשני הציווים הללו הוא אחד. אכילת המן היא קבלת מתנה מה', ודרכו של מקבל מתנה להיות סמוך על הנותן, ולהאמין בו. המותיר מן המן למחרת בימי השבוע, מעביר מסר של חוסר אמון, וכמו כן היוצא בשבת לחפש מן, כאשר הודיע ה' שביום השביעי לא ירד מן, הוא כתולה את המן במישהו אחר, ולא בה'. ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי. כדרך שהיה קשה לישראל להישען לגמרי על ה', ולכן היו בהם מי שהותיר מן למחרת, כך הקושי לסמוך על ה' גרם שהיה בהם מי שיצא ללקוט בשבת. לפי זה, העובדה שישראל לא יצאו ללקוט מן בשבת במשך כארבעים שנה, לא היתה התנהגות של שמירת שבת, אלא הסתמכות על מתנת ה', כתוצאה מכך שה' שמר את שבתו, ולא הוריד מן בשבת.
אלא שהתורה מסכמת את העניין בכך שהעם שמרו את השבת. וישבתו העם ביום השביעי. וצריכים אנו להבין, האם ישראל נצטוו שלא ללקוט מן ביום השביעי משום שהוא יום שבת, ויש בזה איסור מלאכה, או שישראל נצטוו שלא ללקוט בשבת כדי לסמוך על מתנת ה' ולקבלה מתוך ידו?
ונראה שיש כאן גדר חדש בשביתת השבת. תחילתה של השבת היא בזה שהקב"ה שבת ביום השביעי לבריאת העולם. באותה העת קבע ה' לעצמו יום קבוע להתבוננות בעולם ולשביעות רצון ממנו. מכך מתחייב שגם לדורות אין ה' רוצה לעסוק במלאכתו לפרנס את בני האדם. לכן לא ירד מן בשבת, ולכן נצטוו ישראל שלא לצאת ללקוט מן ביום השביעי. וזה עצמו הוא תוכנה של שמירת שבת לדורות. כל עוסק במלאכה הוא בעצם כמקבל מתנה מה', זהו המסר של ירידת המן לדורות. העוסק בשבת הוא כלוקח מה' את מתנתו בלי שהוא נתנה, ובעצם כמסרב להיות נשען וסמוך על שולחנו של מלך.
ונראה עוד, שהיחס לשפע הנתון בעולם, שהאדם משיגו בעמלו כמתנת ה', הוא מיוחד לישראל. כך עולה מהשבח ששבחה תורה את ארץ ישראל – ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית שנה עד אחרית שנה. עם ישראל, בניו ואהוביו של מקום סמוכים על שולחנו. ולכן נצטוו הם לשבות בשבת, ואילו הגוי אסור בשמירת שבת, משום שהוא אינו סמוך על שולחן המלך, ואינו מקבל את מזונו מיד ה' הרחבה.
מקורות:
שמות ט"ו כ"ה וברש"י שם, פרשת המן שמות ט"ז, דברים ח' ג' וי"ח, שם י"א י"ב.
