כתב הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע – פעמיים בכל יום, קוראין ק"ש בערב ובבוקר, שנאמר, ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. ומה הוא קורא, שלוש פרשיות אלו, והן, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זיכרון יציאת מצריים. ומצוה להזכיר יציאת מצריים ביום ובלילה, שנאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך. וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קריאת שמע.
העולה מדבריו לכאורה, שמצוות קריאת שמע היא מצווה אחת, הכוללת ג' פרשיות אלו. אע"פ שלמדנו קריאת פרשה שלישית מחיוב זכירת יציאת מצרים, שהוא פסוק בפני עצמו בתורה, מ"מ אחרי שלמדנו חיובה, היא איננה עומדת כמצווה בפני עצמה, והרמב"ם לא מנה זכירת יציאת מצרים במניין המצוות, והיא מצטרפת לקריאת שמע. והדבר צ"ע, מהו עניין צירוף זה. ויעויין בספר שאגת אריה סי' א', שהאריך להוכיח שהרמב"ם איננו מחייב מדאורייתא לקרוא ג' פרשיות, כי אם פרשה ראשונה בלבד. ובכלל יש מקום לאריכות דברים בזה בסוגיית הגמ', ועוד חזון למועד. אבל חייבים אנו לומר שפשטות לשון הרמב"ם שכל ג' הפרשיות מצטרפות למצווה אחת, וצ"ע כיצד.
ובעניין שתי הפרשיות הראשונות, אע"פ שהן כתובות בשני מקומות בתורה, ועל כל אחת מהן כתוב בשכבך ובקומך, סברא היא שיש לחברן למצווה אחת, כמו שארבע פרשיות של תפילין מתחברות לחפץ אחד של תפילין והן מצווה אחת. אמנם הפרשה השלישית, צ"ע טובא איך אפשר לתופסה כחלק ממצוות ק"ש.
והקושי גדול יותר, שהרי מצאנו במשנה מחלוקת תנאים אם מצוות זכירת יציאת מצרים נוהגת גם בלילה. ובגמ' מבואר שבמערבא פטרו בלילה מפרשה שלישית. לשיטה זו, נצטרך להבין שמצוות קריאת שמע בלילה כוללת רק שתי פרשיות, וביום מצווה זו עצמה כוללת שלוש פרשיות, אתמהה.
וההבנה הראשונה בזה היא, שחז"ל קבלו שגדר מצוות קריאת שמע הוא קבלת עומ"ש, ושתי הפרשיות שמע והיה אם שמוע, מצטרפות יחד לעניין זה, כמאמר המשנה, למה קדמה (פרשת) שמע לוהיה אם שמוע, אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והבינו חז"ל שגם זכירת יציאת מצרים מתאחדת ומצטרפת ליסוד מלכות ה' על ישראל, ולכן, ככל שהתורה הצריכה זכירת יציאת מצרים, היא מצטרפת לקבלת עומ"ש ולקריאת שמע.
ובזה אפשר לבאר מה שאמרו בגמ', בקשו לקבוע עשרת הדברות בק"ש, ונמנעו מלעשות כן מפני תרעומת המינים. ועוד בגמ', שבקשו לקבוע פרשת בלק בריאת שמע, ולא עשו כן משום דכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ואע"פ שהמשמעות היא שכל זה מדרבנן, ולא היה צד שקריאת עשרת הדברות או פרשת בלק יהיו שייכים לקריאת שמע מדאורייתא, מ"מ עיקר השייכות היא משום שגדר קריאת שמע הוא קבלת עומ"ש, וכל שמצטרף לקבלת עומ"ש שלימה מצטרף לק"ש.
והרמב"ם בספר המצוות במצווה זו הביא דברי חז"ל בתוספתא, כשם שנתנה תורה קבע לק"ש, כך נתנו חכמים קבע לתפילה. ולכאורה צ"ע מדוע ראו חז"ל את חובת התפילה כל יום כהרחבה ושייכות למצוות קריאת שמע, ולא למצוות תפילה דאורייתא, שמנאה הרמב"ם כמצווה מן התורה. ולכאורה י"ל שכיון שמצוות קריאת שמע היא קבלת עומ"ש, סברא היא להרחיבה בחובת תפילה ועמידה לפני ד'. וכן אמרו בגמ', כל הנפנה, נוטל ידיו, מניח תפילין, קורא קריית שמע ומתפלל, הרי זה קיבל עומ"ש שלימה.
בעניין זה יש לי להעיר הערה נוספת. בנוגע לפרשת סוטה, שהתורה ציוותה לכתוב את דברי האלה בספר, ולמחות את הכתוב במים. ונחלקו תנאים אם כותב גם צוואות שבה. והמשמעות, שהפרשה כוללת את דברי האלה עצמם, וגם את הציווי לאומרם לאשה ולכותבם בספר, ונחלקו אם המגילה כוללת גם את מילות הציווי עצמם. ולכאורה יש מקום לנידון הזה גם בק"ש, שהרי הפרשה כוללת את יסודות התורה, בשני פסוקים ראשונים, שמע ישראל, ואהבת, ומשם והלאה יש כמה ציווים שיהיו הדברים האלה על לבבנו, שנשננם לבנינו ונדבר בם, ושנכתבם בתפילין ובמזוזה. ויל"ע מדוע פשוט הדבר שכל הפרשה כולה נכללת בק"ש ובתפילין ומזוזה?
ואפשר להשיב על זה כמה תשובות. יש חילוק גדול בין פרשת סוטה, שאין קיום לפרשה הכתובה, והיא נכתבת בשביל להימחק, לבין פרשה זו, שקוראים וכותבים אותה, ויש סברא לקרוא ולכתוב פרשה בשלימותה, כמו שהיא בתורה.
אמנם נראה שגם פסוקי הציווי הם חלק מקבלת מלכות שמים, שהרי הם מלמדים כמה דברים אלה יסודיים וחזקים בחיינו. וראה איך כתב הרמב"ם על פרשה ראשונה – ומקדימין לקרות פרשת "שמע", מפני שיש בה ציווי על ייחוד השם, ואהבתו ותלמודו; שהוא העיקר הגדול, שהכול תלוי בו. העמיד הרמב"ם את מצוות תלמוד תורה כמצווה ללמוד את ייחוד ה', ועל הכל כאחד כתב, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. הרי למדנו שחובת לימוד הדברים, ואלי גם כתיבתם וקשירתם, מצטרפת לביטוי חשיבותם, והיא חלק מקבלת עומ"ש.
מקורות:
רמב"ם פ"א מהלכות קריאת שמע הל"א-ג, דברים ו' ז', שם ט"ז ג', ברכות י"ב ע"ב, שם י"ד ע"ב, שם י"ג ע"א, ספר המצוות להרמב"ם עשה ה' וי'.
