הרמב"ם בספר המצוות שלו, ובתחילת הלכות קריאת שמע, מונה את ק"ש בערב ובבוקר כמצווה אחת, כלשונו, מצוות עשה אחת, והיא לקרות קריאת שמע פעמיים ביום. הרמב"ן חולק עליו בזה, וסובר כבעל ה"ג, מונה אותן שתי מצוות. ואלו דבריו בעניין זה – ושני תמידין, וקטורת בוקר וערב, וקריאת שמע, נמנים שתים שתים, שהן מצוות אינן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו. והנה, למרות שהרמב"ן פירש טענתו, עדיין לא הבנו דבריו כל הצורך. הרי בוודאי לא נחלק איש שאין תמיד של שחר מעכב את תמיד של בין הערביים, ושק"ש של שחרית איננה מעכבת את ק"ש של ערב. ועדיין לא ברור מדוע יחשבו כשתי מצוות, הרי גם ק"ש של יום א' בבוקר, איננה מעכבת, כמובן, את ק"ש שלמחרת, ובוודאי לא ימנו כשתי מצוות, ומדוע לא נאמר שק"ש בבוקר ובערב זו מצווה אחת שזמנה חוזר ובא עלינו פעמיים ביום?
ומו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל הביא את דברי בעל לב שמח, ואלו דבריו – הרמב"ם אינו מונה אותן אלא מצווה אחת, דמ"מ הכל מעשה אחד במקום אחד, והמצווה עצמה זאת היא לעשות דבר אחד לחצאין, מחציתה בזמן אחד ומחציתה בזמן אחר. וכתב שם שלעניין קרבנות התמיד מבואר הדבר בלשון הכתוב, זה האשה אשר תקריבו לה', כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום עולה תמיד. ויותר מפורש הדבר בלשון חכמים בעניין הקטורת, מנה לכל יום, פרס בשחרית ופרס בין הערביים, או בנוסח אחר, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב. ומו"ר זצ"ל בחר בדבריו. אלא שבהבנה זו יש כאן חידוש גדול עד מאד, שתפתח השאלה אם מי שלא קרא קריאת שמע של ערב, אם חייב בשל שחרית מדאורייתא, או שהן מעכבות זו את זו, וזו כמדומני לא שמענו מעולם. ולעניין תמידין וקטורת, מבואר בסוגיית הגמ' שאין מי שסובר שתמיד או קטורת של שחר מעכב את של בין הערביים.
ולעניין תפילין של יד ושל ראש, הרמב"ם מונה אותן לשתי מצוות, ובעל ה"ג מונה אותן לאחת, ושם שתק הרמב"ן בהשגותיו ונראה שהוא מודה לרמב"ם. ודעת הרמב"ם והרמב"ן בזה היא לכאורה מובנת שפיר, שהרי הם מעשים שונים זה מזה, להניחם על היד ועל הראש. ודעת הבה"ג צריכה ביאור, מדוע ק"ש של ערב ובוקר תחשבנה כשתי מצוות, ותפילין של יד ושל ראש תחשבנה כמצוות אחת. ונראה לומר בעניין זה דבר מה.
הנה נצטווינו מהתורה לתקוע בחצוצרות בימי השמחה ובמועדים על קרבנות העולה והשלמים, ולהריע בחצוצרות במלחמות ובעת הצרות. והרמב"ם מנה שני עניינים אלה כמצווה אחת. ובפשטות זה תמוה, שהרי יש כאן מעשים שונים, תקיעה ותרועה, המחויבים במצבים ובזמנים שונים, ומה מאחדם למצווה אחת?
ונראה, שהמחבר חלקי מצווה להיות מצווה אחת, או המחלקם לשתי מצוות, הוא מגמת המצווה וטעמה. והתקיעה והתרועה בחצוצרות, במועדים ובעת צרה, שתיהן מכוונות לתכלית אחת, להיזכר לטובה לפני ה'. והאופן הראוי להיזכר לפניו, אם בקול תקיעה, או בקול תרועה, הראוי ומתאים יותר ליום צרה, אלו הם פרטים במעשה המבוקש. אמנם כלל העניין הוא אחד.
ולעניין תפילין של יד ושל ראש, ס"ל להבה"ג שלשתיהן עניין אחד, והוא להיות לנו לאות ולזיכרון על יסודות היהדות. אמנם הרמב"ם והרמב"ן סברי, שתפילין של יד ושל ראש מכוונים לעניינים אחרים. של ראש נועדו להיות הכיוון לשם האדם פונה בחייו, ואילו של יד נועדו להזכיר את המחויבות לה' בכל מעשיו, ואין כאן המקום להאריך ולהרחיב בזה.
אמנם לעניין כל המצוות החלות פעמיים ביום, ס"ל להרמב"ם שאלו הן שני יחידות זמן, שהתורה ראתה לחלקן לשני זמנים שונים, וכמו שיש דברים שחייבים אותם מדי יום, יש דברים שראוי לחייבם בכל פרק של זמן, פעמיים ביום. ולכן מנה הרמב"ם את שתיהן למצווה אחת. אמנם הרמב"ן ראה בהם שני עניינים, אחד לתחילת היום, ואחד בסופו. שהאדם בתחילת יומו צריך לפנות בסדר עבודה לקונו, וגם כשהוא שב מעמל יומו אל עצמו ואל ביתו, הוא צריך לשוב אל ה' בסדר עבודה. ובזה שווים ק"ש ותמידין וקטורת, אע"פ שק"ש היא עניין לאדם הפרטי, והתמיד והקטורת שייכים לעמידת העם לפני ה'.
ויש עניין נוסף להתבונן בו, שתמיד וקטורת של שחר ובין הערביים שניהם באותו היום, ואילו ק"ש של ערבית היא בלילה, לאחר צאת הכוכבים. והיה מקום לראות בחילוק זה עניין גדול. אמנם נראה שהכוונה בשניהם אחת, לפתוח היום בעבודה ולסיימו. אלא שביחס לכלל ולעבודה במקדש, ציוותה תורה לעשות את שניהם ביום, שהרי אין עבודה במקדש בלילה. וביחס לאדם הפרטי ראוי לחייבו להשיב אל ה' את עמל יומו ומקריו, בלילה, בעת שכיבתו לישון.
ודברים אלה פותחים בפנינו עיון גדול, אם הסדר הפנימי של ק"ש של שחרית קודם לשל ערבית, משום שמבחינת האדם אין דרך להתחיל את חייו בלילה. או דאזלינן בתר ימי עולם, והלילה קודם ליום, וכלישנא דקרא, בשכבך ובקומך. ועיין בסוגיית הגמ' בריש ברכות, שנזקקה הגמ' לטעם מדוע ק"ש של ערבית נזכרה במתניתין תחילה. ועיין בתוס' שם שביאר, שהיה ראוי להקדים של שחרית, כמו שמקדימה התורה תמיד של שחר לשל בין הערביים. ובפשטות דברי תוס' תמוהים, שהרי בתמיד שניהם קרבים ביום, ובוודאי של שחר קודם, משא"כ בק"ש. ולדברינו יש טעם בדברים.
מקורות:
רמב"ם תחילת הלכות קריאת שמע, רמב"ן בסוף הזגותיו לספר המצוות, בן מלך ואתחנן מאמר י"ג, לב שמח בפירושו לשורש י"א, במדבר כ"ח ג', נוסח פיטום הקטורת בסידורים, ספר המצוות עשה י"ב-י"ג ונ"ט, ברכות ב' ע"א ובתוס' שם ד"ה ליתני.
