למעלה עסקנו בשאלה, מדוע בתפילה אסרו לשאול ולהשיב מפני הכבוד ומפני היראה, משום שהמתפלל הוא עומד לפני מלך, ובברכות ק"ש ושאר ברכות מותר כמו בק"ש, למרות שהמברך מדבר עם קונו ומברך אותו, ולכאורה היה ראוי להגדיר גם אותו כעומד לפני מלך. הראנו שזו שאלה כללית, ונוגעת לכמה הלכות, למשל, האיסור לעבור לפני המתפלל אינו נוהג אלא בתפילת עמידה, ולכאורה גם האומר פסוקי דזמרא משבח את קונו, ומדוע שלא נדון אותו כעומד לפני מלך.
וביארנו, שבתפילת עמידה הרי זה כאילו האדם נמצא במקום השכינה, ומדבר שם עם קונו. אבל בכל הברכות והשבחים שאנו אומרים לפני ה', האדם נידון כמי שעומד במקומו, והמלך נמצא שם עימו בחברת בני אדם אחרים, ולכן אין הוא מוגדר כעומד בפני מלך.
ונראה להביא לזה סמך מדברי האר"י: בעניין סדר תפלת שחרית כבר נתבאר לעיל כי מן התחלת הי"ח ברכות (של ברכות השחר) עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור – עולם היצירה, ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ומשם עד קדיש שאומרי' קודם אשרי הוא באצילות. ומשמעות הדברים שבחלקי התפילה הראשונים האדם נשאר בעולמות הנבראים, והוא נמצא שם ביחד עם כל בני העולם, ודיבורו אל ה' פונה אל הארת האלוקות המאירה בעולמות. רק בתפילת עמידה הוא בעולם האצילות, וכביכול כל הבריאה כולה אינה נמצאת שם, והוא עומד לבדו לפני קונו. ועיין בספר דרך ה', שביאר מהו עולם האצילות וכתב כך, והנה למעלה מזה במדרגה (מעל שלושת העולמות התחתונים) יבחן כלל השפעותיו ית׳, גילויי אורו שמהם נמשכים כל המציאויות כולם ובהם הם תלויים. והנה על דרך השאלה נקרא לכלל כל ההשפעות האלה עולם א׳, ונקראהו עולם האלוקות.
ב. כתב הטור בעניין הפסקה באמצע ק"ש לדבר שבקדושה – ולעניין להפסיק לקדיש וקדושה ולברכו נחלקו הפוסקים, יש אומרים אף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אינו פוסק, דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר, ובספר מצוות קטן כתב: ועונין קדיש וקדושה ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפלה בכל מקום, ויש אומרים שפוסק לכל אפילו באמצע דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, ולזה הסכים אדוני אבי (הרא"ש) ז"ל.
וביאור הדברים, הפוסקים האוסרים סברו, שאין שום חסרון בכך שהאדם אינו עונה לקדיש ולברכו, אם הוא עסוק בכל מקרה בכבודו ובשבחו של מקום, וממילא אין סיבה להתיר את ההפסק. לשיטה זו, הקריאה שקורא הש"ץ לציבור ואומר להם ברכו, היא קריאה להפסיק את עסקי החול שלהם, ולהתקבץ לקידוש ה'. ממילא כשהאדם עסק בענייני קדושה בלאו הכי, אין סיבה לעזוב את עסקו, ולעבור לענייני קדושה אחרים. אבל הסמ"ק, והרא"ש הסכים עם דבריו, וכך נפסק להלכה, רואים בקריאה הזו קריאה מסוימת לברך את ה' או לומר אמן וכדומה, וממילא הרי זה כמי ששאלו בשלומו שהוא חייב להשיב אפילו באמצע הפרשה, ולכן מפסיק לאמן דקדיש, לקדושה ולברכו. אבל אמן דשאר ברכות, אף שחובה גמורה לענות אמן על הברכות, אין בזה כדי להתיר להפסיק באמצע הפרק. ולכאורה ההבנה היא, שהפוסקים תפסו את אמירת אמן לא כמשיב, אלא כשואל, משום שאין כאן קריאה לענות אמן, אלא חובה לשבח את השם ולהצטרף למברך. לכן הדין הוא שאמן של שאר ברכות אומר רק בבין הפרקים, כדין שואל מפני הכבוד.
ולכאורה יל"ע, הרי קיי"ל שמפני היראה מותר לשאול באמצע הפרק. וגדר מפני היראה, נפסק להלכה, שהוא רבו מובהק ואביו, שאדם חייב במוראם. ולכאורה פשוט שכבוד ה' נידון כמורא שהרי מקרא מלא הוא, את ה' אלוקיך תירא, והיה לנו להתיר גם לשאול בכבוד ה', דהיינו לענות אמן על כל הברכות גם באמצע הפרק, כדין שואל מפני היראה.
ונראה שההיתר לשאול מפני היראה באמצע הפרק, נובע מכך שגם במצב של שואל, דהיינו שרבו או אביו עומדים לפניו, והוא אינו שואל להם שלום, יש בזה בחינה של זלזול בכבודם, ולכן התירו לשאול בשלומם באמצע הפרק. אבל לעניין אמן של שאר ברכות, כיון שהוא עוסק ממילא בכבודו של מקום, וגם לא קראו לו לענות קדושה וקדיש וברכו, אין כאן שום ביזיון וזלזול ביראתו של מקום, ולכן לא התירו לענות אמן של שאר ברכות כי אם בין הפרקים, כי שם אין הפסד כל כך במה שמפסיק.
ומה שהביא הטור שמפסיק באמצע הפרק בשביל אמן של הא-ל הקדוש ושל שומע תפילה, עיין בבית יוסף, שהביא מקור הדבר בירושלמי, שלא התירו לאדם להתחיל תפילת עמידה לאחר הציבור, אם יפסיד בגלל זה אמירת אמנים אלו, והיינו שזו חובה גדולה לומר אמן אחר ברכות אלו. וצ"ע בגדר הדבר. ועיין עוד במשנ"ב שהביא מחלוקת אם השומע רעם או רואה ברק, מפסיק רק בין הפרקים, או גם באמצע הפרק, ודעתו נראית להחמיר, ולהתיר רק בין הפרקים. והיינו כדברינו, שהחובה אינה מגדירה את הענייה כמשיב, אלא כשואל. וצריכים אנו לדעת מהו עניין אמן דהא-ל הקדוש ודשומע תפילה.
ויותר נראה, שהש"ץ חוזר התפילה בשביל שישמע הציבור, וחשיב כקורא לציבור להשתתף ולהצטרף עימו בברכותיו. ואע"פ שאמירת אמן איננה מעכבת, מ"מ לפחות שיענה אמן על הברכות שהן עיקר התפילה, והן ברכת הא-ל הקדוש ושומע תפילה, ולכן מפסיק לאמירת אמן זו אפילו באמצע הפרק. ועדיין צ"ע בכל זה.
מקורות:
שער הכוונות דרוש תפילת השחר א', דרך ה' ח"ד פ"ו אות י"ג, טור או"ח סי' ס"ו, דברים י' כ', משנ"ב שם ס"ק י"ט.
