אמרו חז"ל במשנתם, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. וטעמו של רבי יוסי לפסול, אמרו בגמ', מאי טעמא דר' יוסי, משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. ור' יוסי, תרתי שמע מינה. משמעות הדברים הפשוטה שיש דין מיוחד בק"ש, הנדרש מן הפסוק, שיצטרך הקורא להשמיע לאוזנו. ודין זה לא נדרש אליבא דת"ק, אלא דריש לקרא באופן אחר, וממילא לשיטתו לא נאמר דין כזה מעולם.
ואם כך הם הדברים, היה נראה לבאר שהדין המחייב להשמיע לאוזנו בקריאת שמע, הוא מעין מה שאירע בפעם הראשונה שנאמרה פרשה זו ע"י משה רבנו לכלל ישראל. אז אמר להם משה, שישמעו לדבריו, וזה לחשיבות הדבר הנאמר, ה' אלוקינו ה' אחד. וכמו כן כשנצטווינו לקרוא פרשה זו מדי יום בשכבנו ובקומנו, התחייבנו לקרוא את הפרשה כדרך שעשה זאת משה אז, ולהשמיע לאוזנינו את דברי התורה. לפי הבנה זו, מובן היטב שיש כאן דין שנלמד מהכתוב שמע ישראל, והוא דין מיוחד בפרשה זו.
הדרשה האחרת, שמע בכל לשון שאתה שומע, מכוונת אל נקודה אחרת בעניין, שמגמת הפרשה היא להביא את תוכן הדברים לדעת האדם, ומילת שמע מתפרשת לשון קבל והבן, וממילא הוא שתרגום הדברים לכל שפה אחרת יוצאים בו את חובת המצווה. ואין קושי בכך שרבי יוסי למד ממילת שמע שתי משמעויות, שהרי באמת האומר לחברו שמע מתכוון לשני הדברים, שמע באוזניך, וקבל והבן, וממילא שתי הדרשות מתקיימות כהוגן.
אמנם בגמ' מבואר דאיכא למ"ד דלכתחילה בעינן להשמיע לאוזניו, ורק שאינו מעכב. ושיטה זו, שהיא עיקר ההלכה ברמב"ם, כלשונו, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, ובשו"ע בלשון אחר קצת, צריכה ביאור, שהרי אם לא דרשינן לקרא דשמע ישראל, השמע לאוזניך, מניין נובע החיוב לכתחילה.
ובמשנ"ב שם כתב, צריך וכו' — מדרבנן [ב"ח] ודעת הראב"ד הובא בחידושי הרשב"א דהוא מדאורייתא לכתחילה. והנה שיטת הב"ח צריכה ביאור קצת, מה ראו חכמים על ככה ומה הגיע אליהם לחייב מדרבנן להשמיע לאוזנו, ואפשר לומר בזה כמה טעמים. אמנם שיטת הראב"ד בוודאי צריכה ביאור בגדר הדברים. ובפרט, שדין זה שצריך לכתחילה להשמיע לאוזניו, אינו דין בק"ש, אלא בכל הברכות והתפילות, כמבואר בשו"ע בהלכות ברכות הנהנין.
ועוד יש להעיר כאן, שהרי בגמ' איתא שגם לרבי יוסי, שדריש קרא הכתוב בפרשת ק"ש, בברכת המצוות, על הפרשת תרומה אינו מעכב משום שהוא מדרבנן. ומבואר שאין כאן דין מיוחד במצוות ק"ש, אלא עניין כללי, השייך באופן עקרוני בכל מצוות דיבור. ובהכרח הסברא שאמרנו, שצורת מצות קריאת שמע היא לחזור על האירוע של דברי משה לישראל, אינה נכונה, שהרי ברכות המצוות וברכות הנהנין אינן כתובות בתורה ולא נאמרו מפי משה. ועל כרחנו יש כאן הבנה של חז"ל, שדיבור שלם כולל בתוכו שמיעת המדבר, ובלא זה חסר בשלמות הדיבור. ונחלקו רבי יוסי ות"ק האם החסרון הוא מהותי עד כדי כך שהוא מעכב לגמרי ולא יצא ידי חובתו, ואילו לת"ק אין בזה כדי לעכב ובדיעבד יצא.
ואל ירע בעינינו שיש בדאורייתא לכתחילה ובדיעבד, שכן דבר שכיח הוא בהרבה מצוות. לדוגמא, מה שנתבאר במשנת סוכה בעניין כלים הנאים שמקומם בסוכה, שבוודאי אין זה מעכב את המצווה, אלא שלמצוות תשבו, דהיינו תדורו, יש בחינות ודרגות שונות. ומשמעות הדברים שהעלאת הכלים הנאים היא חלק מהותי מן הדיורים, וחייב אדם להביאם לסוכה. אלא שגם בלא זה אין הדיורים מתבטלים לגמרי, ויצא ידי חובתו. ויש דרגה עליונה מזה, שאין כאן חסרון ממש בדיורים, ולכן אין בזה חיוב, אבל הוא ראוי ומשובח, משום שכך הדיורים יותר שלימים. ודבר כזה מצאנו באכילת עראי, שמותר לכתחילה לאכול מחוץ לסוכה, אבל הנזהר מזה הרי זה משובח, כנאמר בגמ', אם בא להחמיר על עצמו מחמיר. ובשו"ע, ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים – הרי זה משובח. ונראה שמעלה זו אינה מדרבנן, אלא מדאורייתא יש רמות שונות לקיום המצווה, והמוסיף בזה הוא משובח מדאורייתא. וכאן, קים להו לחז"ל ששלימות הדיבור כוללת גם את שמיעת המדבר, ולכן צריך להקפיד בזה, אע"פ שאם לא הקפיד – יצא.
ולפי זה צריכים אנו להתבונן מהי הדרשה שלמדו לדעת רבי יוסי, מהפסוק – שמע ישראל, השמע לאוזניך. ונראה, שהיה מקום לומר שקריאת שמע היא רעיון מושכל, ומילות הפסוקים אינם אלא כלי המכיל את הרעיונות. ואם כן הוא, אין חשיבות שיהיה כאן דיבור, והיה די באמירה שאינה נשמעת. ולמד רבי יוסי מן הפסוק, שקריאת שמע נוצרה מיסודה כדיבור. וזהו באמת עומק הפשט במילים 'שמע ישראל', שבתוך דברי משה הוא מצהיר שיש כאן דיבור מיוחד שהוא נושא לעם ישראל, ומכאן שהקריאה איננה העברת הבנה ודעה, אלא אמירה שנאמרת, ולכן היא צריכה להישמע, לשלימות הדיבור.
מקורות:
ברכות ט"ו ע"א, דברים ו' ד', רמב"ם פ"ב מהל' קריאת שמע הל"ח, שו"ע או"ח ס"ב ג', משנ"ב שם ס"ק ד', שו"ע או"ח ר"ו ג', סוכה כ"ז ע"א, שו"ע או"ח תרל"ט ב'.
