כתב הרמ"א בעניין תקיעת שופר לנשים, והמנהג שהנשים מברכות על מצוַת עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן. אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים; אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו. התבאר, שמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר, יכול להוציא את האישה בתקיעות, אבל לא יברך כדי להוציאה, אלא היא תברך לעצמה, אא"כ הוא תוקע גם עבור איש המחויב שעדיין לא תקע, שאז התוקע יכול גם לברך.
והנה נתבאר בגמ', שבמצוות של חובה יכול אדם שכבר יצא לברך ולהוציא אחרים, אבל לא בברכות הנהנין. וברש"י, אע"פ שיצא מוציא – שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות. חוץ מברכת הלחם והיין – ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך. ולכאורה יש לשאול שכיון שהנשים אינן בוודאי אינן מחויבות במ"ע שהז"ג, אין שייך כאן ערבות כלל, ואיך יכול האיש שכבר יצא לתקוע עבורן ולהוציאן.
וידידי הג"ר יוסי בן ארזה שליט"א ביאר, שכיון שנשים אינן חייבות, אין כאן סוגיה של להוציאן ידי חובה, ורק שייך כאן קיום מצווה, ובזה יכול גם מי שאינו בר חיובא להוציא. ולי אין נראים דברים אלה, ולעולם אין במצווה יותר מאשר קיום ציווי ה' בתורה, ורק שיש מי שמחויב לקיים המצווה ויש מי שלא, אבל אין נראה שיהיה אופן שיוכל האדם לקיים מצווה עבור אחר, ולא יוכל להוציאו בזה ידי חובה.
ולי נראה שערבות שייכת גם בדבר שאינו חובה, אם רק יש בו עניין מצד עצם המצווה. וכן בדין, שהרי כמו שישראל ערבים זה בזה לקיים המצוות שחייבים בהן, כך מסתבר שהם ערבים כדי שיקיים ישראל אחר מצוות התורה בשלמות, גם אינו מחויב בה. ובפרט אם כנים דברינו, שהטעם שיש קיבול שכר לנשים במצוות אלו, הוא משום שהן שייכות באמת במצווה, ועשייתן את המצווה יש בה הידור מצווה מן התורה. ואם נאמר שקיום הנשים מ"ע שהז"ג מצטרף לקיום הגברים מצוות אלו, וכנסת ישראל כולה מקיימת בזה מצווה מן המובחר, בוודאי נראה ששייכת כאן ערבות.
ויל"ע אם נשים המקיימות מ"ע שהז"ג, אם קיומם חשיב קיום גמור, למשל כדי שתחול קדושה על הסוכה שיושבת בה אישה, ואם יועיל לגבי סוכה זו מיגו דהווי דופן לעניין סוכה הווי דופן לעניין שבת. והדעת נוטה לומר שקיומן חשיב קיום גמור מדאורייתא, והסוכה שיושבות בה קדושה, ואמרינן בסוכה זו מיגו. אמנם לגבי שיוציאו אנשים ידי חובתן מפורש בגמ' שאינן מוציאות. ויל"ע בכל סברות אלו.
ומה שכתב הרמ"א שאנשים לא יברכו כדי להוציא את הנשים בברכתן, יל"ע בזה, כי גם נשים הפטורות מקיום מצוות אלו, אם הן בוחרות לקיים, לכאורה הן חייבות לברך, אם רק יכולות הן לברך. והטעם, משום שאם המצווה נעשית לכאורה ראוי לשבח את ה' על המצווה, ומדוע שלא יוכל האיש לברך בשביל להוציאה. וכמובן י"ל שכיון שעדיין לא קיימה את המצווה, אין שייך כאן ערבות, כמו שאין שייך בברכת הנהנין, למרות שהאוכל חייב לברך. אבל עדיין לא התברר מהו ההבדל בין התקיעה עצמה ששם יכול האיש לתקוע ולהוציאה, לבין הברכה ששם הורה הרמ"א שאינו יכול לברך. נראה שטעמו הוא שההכרעה שנשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות, אינה הכרעה גמורה, ולאנשים אנו אומרים מה להם ולצרה זו, ורק הנשים מברכות לעצמן.
וראיתי בדברי הפמ"ג, שנקט בפשיטות שגם לדעת הראשונים שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, אין ברכה זו חובה אלא רשות. והגדיל לומר, שגם השומע ברכה זו, אין חובה לענות אחריה אמן, כי אם רשות. וז"ל, ונשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא לולב כו', כיון דרשות להם ג"כ רשות לענות אחריהם אמן, אבל לא חובה.
ובעניין הברכה, יש להעמיד את סברת הפמ"ג, שברכת המצוות אינה חובה נפרדת לברך את ה' על המצווה שזוכה בה, אלא הברכה מצטרפת למצווה, ועל ידי הברכה נשלמת המצווה, שעושה המצווה מתוך שבח לה' על הזכות. ואם כן הוא, במצווה שהיא רשות, גם הברכה רשות.
אבל דבריו בעניין עניית אמן, צל"ע, שהרי אמירת אמן, לכאורה, אינה שייכת לברכה, אלא שהשומע שבחו של מלכנו אלוקינו מחויב להצטרף לברכה ולאשרה באמן. ומה אכפת לי אם הברכה היא רשות או חובה. וכמה ברכות שנתבארו בפרק הרואה, והפוסקים נקטו שהן ברכות רשות ולא חובה, לכאורה להפמ"ג נצטרך לומר שגם האמן עליהן הוא רשות.
ושמא גם ביחס לאמן יש להבין שאין חובת האמן עומדת לעצמה, אלא זהו השלמת הברכה שאינה מתברכת על ידי המברך לבדו, אלא היא נאמרת בפני אחרים המאשרים אותה. ולפי זה יש להבין שברכת הרשות אין חייבים לומר עליה אמן. ויל"ע קצת אם לגבי הפסק בפסוקי דזמרא יהיה הבדל בזה.
מקורות:
שו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ו' ברמ"א, ר"ה כ"ט ע"א וברש"י, פמ"ג א"א סי' קכ"ד ס"ק י"ד.
