בספר מעשה רב נאמר בשם הגר"א, על מצה בימי הפסח: שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות, אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא. דברים אלו זקוקים לביאור, מהו גדר מצווה מן התורה, שהיא רשות, ונאמרו כמה דרכים לבארם. המשנ"ב נקט שכוונתו שיש מצווה לכתחילה לאכול מצה בכל שבעת הימים, משום שכן הוא פשטא דקרא. לאמר, הציווי הכתוב בתורה, שבעת ימים מצות תאכלו, מתפרש בתושבע"פ, בבחינת איסור נוסף על אכילת חמץ, ואין בו שום ציווי חיובי. אמנם פירוש זה הוא חורג מפשוטה של תורה, ויש מצווה לכתחילה, לקיים גם את העולה מפשט המקרא. ולכן יש מצווה לכתחילה לאכול כל יום מימי החג מצה. ונראה שבגישה זו יש כמה קשיים גדולים בהבנת העניין.
האחד, משמעות לשונו של המשנ"ב שהמצווה הזו היא לאכול פעם אחת בכל יום מימי החג, ולא נתבאר מניין לנו שכך הוא פשט הכתוב, ואולי י"ל שהכוונה לפעמיים או שלוש ביום? גם עצם הטענה, שיש מצווה בעלמא, כהגדרת המשנ"ב, לקיים פשטא דקרא, הוא מחודשת מאד, הרי בכל דבר ועניין אנו הולכים אחר מה שנתבאר בתורה שבע"פ? ועוד, שלא נראה כלל שפשט הכתוב הוא חיוב לאכול מצה פעם ביום, ויותר נראה שהפשט וההלכה במקרה הזה אינם מנוגדים כלל, וכוונת הפסוק שהלחם של האדם מישראל בחג יהיה מצות, וממילא שלא יאכל שום חמץ, אבל אין נראה במשמעות הפסוק לחייב לאכול פעם אחת ביום.
ויש שהבינו שכוונת הגר"א היא שאין שום מצווה לאכול מצה בימי החג, אלא שכל אכילה יש בה קיום מצווה מן התורה. וגם הבנה זו צריכה עיון, שהרי קיום מצווה, לכאורה, הוא עשיית ציווי שציווה עליו הקב"ה. ואם אין ציווי, מניין יש קיום מצווה? והמושג המוכר 'מצווה קיומית', צריך ביאור, ולא כאן המקום להרחיב בו.
ונראה להציע שהמצווה הכתובה בתורה, שבעת ימים מצות תאכלו, מכוונת שהלחם שלנו בימי החג יהיה מצות. ואם נבחן את המשמעות החוקית של המצווה הזו, במובן של מה הציווי הזה מחייב, התשובה תהיה שאין כאן משהו מחייב, מלבד איסור נוסף על אכילת חמץ. וזהו התוכן של הנאמר בגמ', שאכילת מצה כל שבעה היא רשות, ולא חובה. אבל אם נתבונן במגמה של התורה, בוודאי התורה איננה רוצה שרק נמנע מאכילת חמץ, ורצונה שנאכל מצה. ואם עם ישראל כולו יקבל החלטה לאכול בכל ימי החג רק דברים אחרים, כבשר, דגים וירקות, אע"פ שאיש לא יעבור שום איסור, מ"מ תתבטל כוונת התורה מכל וכל. והרי שמו של החג הוא חג המצות, והמצה היא זו שמזכירה את יציאת מצרים ואת הגאולה. אלא שהתורה לא חששה לזה, משום שבאופן טבעי האדם אוכל לחם, וממילא רצון התורה יתקיים באכילת מצה בפועל.
ויותר מזה, נראה שבאמת כל איסורי החמץ בפסח הם בעצם המסגרת שהתורה נתנה לאכילה החיובית של מצה. והאיסור להחזיק חמץ בבית, הוא בעצם להשלים את העיקרון שהלחם שלנו הוא מצה, ואין לנו חמץ בבית. וכך הכתוב עצמו מנסח, מצות יאכל את שבעת הימים (ולכן, בשביל זה), ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ונראה יותר, שהיה אפשר לנסח, שהכרת שיש בתורה על אכילת חמץ, הוא בעצם עונש על מניעת קיום מצוות מצה. שהרי בפשוטן של דברים אין חסרון באכילת חמץ בכל ימות השנה, ומדוע בחג המצות חייבים כרת על אכילתו? והתשובה, לכאורה, שהחשיבות של אכילת מצה, כיסוד לאמונה וליצירת הקשר בין ה' לביננו היא כל כך גדולה, שהתורה חייבה בכרת את מי שפועל בניגוד למצווה הזו, והוא אוכל חמץ. וכדרך שעשיית פסח היא עשה שחייבים עליו כרת, משום שבה תלויה הברית שלנו עם הקב"ה, כך גם אכילת מצה היא יסוד היהדות, ויש כרת על הפכה. אלא שבמבנה החוקי של התורה, אכילת חמץ היא איסור נוסף, ולא מצוות עשה, וחייבים עליו כרת כדרך שחייבים על איסורי ל"ת רבים.
ארבנו הגר"א רצה ללמד אותנו שאין להתייחס לאכילת מצה כאל מעשה חול לגמרי, ואוכל בשר ושאר מאכלים בחג, אלא היא מגמת המצווה והיא עיקר רצונו של ה' בחג. ונראה שיש השלכה מעשית לעקרון הזה, שנכון לשמר את המצות של כל החג, לשם מצת מצווה. וכך כתב גם הרמב"ם, אמרו חכמים, צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, שלא יבוא עליו מים, אחרי שנקצר. ולמדנו שיש משמעות של קיום מצווה בכל מצה הנאכלת בחג, ואולי זו היתה כוונת הגר"א.
מקורות:
מעשה רב סי' קפ"ה, סוכה כ"ז ע"א, משנ"ב תרל"ט ס"ק כ"ד, ויקרא כ"ג ו', שמות י"ג ז', רמב"ם פ"ה מהלכות חמץ ומצה הל"ט.
