במטבע של תפילה וברכת המזון תקנו להזכיר את הרגלים בתפילת יעלה ויבוא, שתוכנה הוא התפילה להיזכר לפני ה' לטובה. כך אנו מזכירים את ג' הרגלים, ר"ה ויוה"כ, וראשי חדשים. יש מקום להבין את הדברים בכך, שכל המועדים הללו, נקבעו לכבוד תקופות השנה והחיים, ואנו עומדים בהם עם המבט לזמן העתיד, ומעוניינים להפיק רצון מה', כדי לקבל ברכה וזיכרון טוב לתקופה הקרובה אלינו. הדבר הזה הוא מפורש בראשי חדשים, שעיקר עניינם הוא תחילת תקופה של חודש ימים. תקופה של חודש היא מספיק ארוכה, כדי לעמוד בה בתפילה ובבקשת רצון מה', כדרך שאנו מתפללים את ברכת החודש ברגש רב. גם ר"ה ויוה"כ, הם מועדים לתחילת השנה הטבעית, כפי שקבלו חז"ל, לקרוא ליום הזיכרון – ראש השנה, וכמו שמוכח מהכתובים, שיש שנה שמתחילה בתשרי. על חג הסוכות התורה אומרת במפורש, חג האסיף תקופת השנה. חג האסיף הוא החג על סיום המהלך השנתי של תבואת השנה, והחג הזה מבטא את השלמת ההיקף של השנה. גם חג השבועות, חג הקציר, יש בו בחינה של סיום תקופה מבחינת הספקת המזון לאדם הפרטי ולעם.
חג המצות הוא החג היחידי שהתורה לא מזכירה לו שום משמעות השייכת לעונות השנה. כולו הוא חג לזיכרון יציאתנו ממצרים, גאולתנו והפיכתנו לעם ה', כדברי הכתוב, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
אמנם, תושבע"פ מלמדת על היבט נוסף בחג המצות, והוא נחשב גם כחג תחילת הקציר. שהרי מנחת העומר היא לכבוד תחילת קציר השעורים, שהוא לפני קציר החיטים, וזמנה הכתוב בתורה הוא 'ממחרת השבת', ותושבע"פ מלמדת אותנו ששבת זו היא יום טוב ראשון של פסח, ובזה הפך חג המצות להיות גם חג הקציר במובן מסוים.
וכך אמרו בגמ', מפני מה אמרה תורה, הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה, הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ויעוין עוד בסוגיית הגמ' הדורשת דרשות רבות להלכה שנתבארה בתושבע"פ, שקרבן העומר קרב למחרת יו"ט ראשון של פסח, ואחת מהן היא, אמרה תורה, הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, מה להלן רגל ותחילת רגל, אף כאן רגל ותחילת רגל. ומשמעות הדרשה היא, שכמו שחג השבועות הוא, במובהק, גם חג הקציר, וזמנו הוא ככתוב בתורה, וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה', כך גם תחילת הקציר, והעבודה לה' שנקבעה בו, אמורה להיות רגל ותחילת רגל. והכוונה היא לגלות קשר בין חג המצות, לקציר.
ונראה שהסיבה שהתורה העלימה את המשמעות החקלאית של חג המצות, היא כדי לתת מקום מספיק לשמחת הגאולה שבו, שהיא כל טובנו וכל תוקפנו. ודברים דומים כתב בספר החינוך בטעם שמתחילים את הספירה, יום אחרי יו"ט של פסח, ואלו דבריו שם, ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.
ועדיין אפשר למצוא שורש לעניין הזה גם בתורה שבכתב, בדגש הגדול שחג המצות הוא בחודש האביב, ככתוב, את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות, כאשר ציויתך למועד חדש האביב, כי בו יצאת ממצרים. וכך גם כתוב, שמור את חדש האביב, ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה.
ונראה שזו היא המשמעות שתפילת גשם וטל נאמרות בתחילת הפסח ובסוף סוכות. והראוי היה ששניהם יהיו בתחילת החג, שהרי התוכן הזה אמור להיות שזור בכל החג. אלא שאנו רוצים להרחיק את המחשבה על גשם שירד בסוכות, ויבטלנו ממצוות סוכה, ויהיה עבורנו, חלילה, סימן קללה.
אמנם נראה שיש משמעות נוספת, לעניין התפילה על הזיכרון בחגים, והוא הכתוב, וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם. והמשמעות היא, שעצם ימי השמחה והקירבה אל ה', פותחים פתח להיזכר לפניו לטובה.
מקורות:
שמות ל"ד כ"ב, שם ו' ז', ויקרא כ"ג י"א, ר"ה ט"ז ע"א, מנחות ס"ה ע"ב, במדבר כ"ח כ"ו, ספר החינוך מצווה ש"ו, שמות כ"ג ט"ו, דברים ט"ז א', במדבר י' י'.
