הגמ' במגילה שואלת מפני מה אין אומרים הלל בפורים, ומשיבה על כך שלוש תשובות. האחת, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. השנייה, הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. אלא הכא, הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. והשלישית, קרייתא זו הלילא.
שתיים מתוך שלוש התשובות מדברות על כך שבפורים לא היתה גאולה של ממש. לא יצאנו לחרות שלימה, וגם הנס לא היה לעם ישראל בשלמותו, כשהוא יושב על אדמתו. לטעמים אלה יש כאן מיעוט בגדולת פורים, שהרי אין בו הלל. הטעם השלישי, קרייתא זו הלילא, נראה כאומר שבאמת פורים ראוי להלל, אלא שיש בו קריאת המגילה כדי לפרסם ולספר את הנס, וממילא יוצאים כבר חובת הלל, שהרי המגילה מהללת ומשבחת את ה'. ובאמת, המאירי בחידושיו כותב, שמי שאין לו מגילה בפורים, קורא את ההלל. אבל הפוסקים לדורותיהם לא הביאו את דברי המאירי, ונראה שנקטו שאין הלל בפורים בכל מצב.
ואפשר לפרש את דעת הפוסקים שלא תקנו הלל בפורים בגלל קריאת המגילה, וכיון שלא תקנו, שוב אין דין אמירת הלל גם כשאין מגילה. אמנם נראה שיש כאן עומק נוסף בדברי הגמ' קרייתא זו הלילא.
מגילת אסתר היא כמעט הספר היחידי בכתבי הקודש שאין שם שמים. וטעם הדבר לכאורה, כדי לבטא שנס פורים היה נס נסתר, בתוך גבולי הטבע, ולא היה בו גילוי שכינה. וזה הוא סוד דברי הגמ' בחולין, ששאלו, אסתר מן התורה מנין, והשיבו, ואנכי הסתר אסתיר. וכוונתם שכמו שביחס ליציאת מצרים אמרה תורה, אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, גם בפורים יש אנכי. אלא שבורא העולם אומר, אנכי הסתר אסתיר. וגם כל זה הוא, לכאורה, מיעוט בענייני פורים.
אמנם נראה שדוקא מתוך מיעוטו של פורים מגיעה מעלתו המיוחדת. והוא שמפני החושך ששורר בעולם מפני הגלות, וישראל מפוזרים ומפורדים בכל העולם, והשכינה נסתלקה מביתה שבירושלים, הוצרך הקב"ה לרדת לתוך המציאות האפילה, ולהאיר שם לישראל כדי להושיעם ולגאלם. ההארה הזו, שהיא בוודאי ממועטת מאד, והיא נגזרת לפי המציאות בגלות, החשוכה, מ"מ יש בה תיקון וגילוי נפלא, שאין מקום בעולם שחסום בפני האור האלוקי, והשי"ת באהבתו לישראל, וברצונו הברור להוביל אותם אל הטוב והתיקון, ישלח את אורו להשתלשל אל תחתיות ארץ ולהאיר שם.
ותן דעתך על משמעות הדברים. הסדר הנוהג בעולם, לפחות מאז חטא אדם הראשון, שהמציאות מצד עצמה היא חול ולא קודש, ושם ה' מגיע אליה מלמעלה ומאיר אותה. זהו עניין יציאת מצרים ומתן תורה, השראת השכינה במשכן ובמקדש, נבואה ותורה. כל אלו הם עניינים עליונים, שהקב"ה סלל נתיבות להביאן לעולמנו. אמנם כשחרב הבית בראשונה, ועזב ה' את משכנו בארץ, ומאז הוא כאורח נטה ללון, כלשונו של ירמיהו. כל אופני הגילוי שנחקקו ביד ה', התבטלו ואינם. הניסים שנעשו אחרי זה, אינם ניסים גלויים, הם נעשים בחוץ לארץ, וגם אינם מביאים תיקון לגלות. אכתי עבדי אחשורוש אנן. וכן בדין, כיון שנתרוקן העולם מקדושתו ומאורו, איך יופיעו בו ניסים גלויים?
המיצר הזה, שהוא עמוק ונוקב עד התהום, הוא נורא מאד, שהרי תמו ונסתלקו כל דרכי הגילוי וההארה. אמנם מתוך הדברים האלה מתברר דבר חדש וגדול, והוא שהקב"ה יכול להתגלות לא רק מלמעלה, אלא גם מלמטה. ישועת ה' וגאולתו הופיעה בישראל, בלי ניסים גלויים, ובלי נבואה, בלי ארץ ישראל ובלי מקדש. ולמדנו, א"כ, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
ודבר זה קרה בשתי דרכים התלויות זו בזו. האחת, הקב"ה הוא, ככתוב בספר משלי, רב מחולל כל, שוכר כסיל ושוכר עוברים. ה' הוא בורא העולם ומנהיגו, ומי יאמר לו מה תעשה. הוא משתמש במעשי כסילים ועוברי עבירה, כדי להגשים את תוכניותיו המופלאות. באופן הזה, השי"ת התגלה בארמונו של אחשורוש, ופעל ע"י מעשי בני אדם, כולם אינשי דלא מעלי. ומכאן התברר לנו, שבכל מקום שישראל מגיעים לשם, דבר המלך ודתו מגיע. ומעשי בני אדם מכילים בתוכם את ההנהגה האלוקית ואת מהלכי הגאולה והישועה.
והדרך השניה, שישראל המפוזרים בעולם, שהם ישנים מן המצוות וחסרים כל אור, עדיין דבקים הם בה' בתוך ליבם. ודי בהסרת טבעת כדי להשיבם אל ה'. מתוך החשיכה הגדולה יצאה לאור עולם הארת נשמת ישראל. קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם להיות עושים את ימי הפורים האלה. עם ישראל מוצא בתוך עצמו את הכח ואת הרצון להעמיד את הארת הימים האלה לכל הדורות הבאים.
ומה רבה השמחה המתגלה כאן, שהרי הוכח שאין שום מחיצה המבדלת בין למעלה מעשרה טפחים ללמטה מעשרה. כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. ושליחים יש להקב"ה בעולמו, הם ישראל הקדושים, שדבקותם בה' אינה ניתנת לערעור, וגם אם יחטאו, אין החטא נוגע בפנימיותם, כמאמר שלמה המלך ע"ה, אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש.
את ההארה הגדולה הזו איננו יכולים לבטא בפינו באמירת הלל. אנו יכולים רק לספר את גופא דעובדא בקריאת המגילה, והיא היא הלילא. את השמחה העולה מהדברים הנקראים, אין אנו יכולים להוציא בפינו באמירת הלל. רק בשתיית יין ובסילוק משהו של הדעת, יכולים אנו להשיב אל ליבנו את גודל היום הזה, שבו נתברר שהעולם כולו וישראל, ראויים להאיר באור ה'.
מקורות:
מגילה י"ד ע"א, תהילים קי"ג א', חולין קל"ט ע"ב, דברים ל"א י"ח, שמות כ' ב', ירמיהו י"ד ח', משלי כ"ו י', אסתר ט' כ"ז, ישעיהו מ"ג ז', שיר השירים א' ו'.
