הרמב"ם מנה את תפילין של יד ושל ראש כשתי מצוות נפרדות, משום שאין הם מעכבים זה את זה, ואפשר לקיים כל אחת בנפרד. הוא העתיק גם מן הגמרא: מאן דלית ליה שתי מצוות, חדא מצווה לא ליעביד. ומבואר שהן שתי מצוות. לעומת זאת, התכלת והלבן בציצית, הן מצווה אחת, למרות שאינם מעכבים זה את זה, והביא על זה את דברי הספרי, יכול שהן שתי מצוות, תלמוד לומר והיה לכם לציצית. שיטת זו עולה מלשונות חז"ל, אלא שעדיין צריכים אנו לברר מדוע כן הם הדברים? ולכאורה הטעם הוא, שמצוות ציצית מתקיימת במעשה אחד, ואילו התפילין מתקיימים בשני מעשים.
אמנם הרמב"ן פקפק במסקנת הרמב"ם, וכתב: ואם נביט לעניינם, הרי התפילין יחשבו יותר עניין אחד (מהציצית), שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה, והעניין בהם אחד, למען תהיה תורת ד' בפינו, שומה כנגד הלב והמוח, משכנות המחשבה. ואע"פ שאיננו יודעים מהי שיטת הרמב"ן למעשה, וקשה להתווכח עם הדברים שהראה הרמב"ם בלשונות חז"ל, מ"מ למדנו דבר גדול מתוך דברי הרמב"ן, שהמחלק מצווה אחת לשתיים הוא טעם המצווה ותוכנה, ולכן היה נראה לרמב"ן שהתכלת והלבן באו ללמד משמעויות שונות, ואילו התפילין, של יד ושל ראש, באו עבור הטעם האחד הכתוב בתורה, למען תהיה תורת ה' בפיך, ואנו שמים אותם כנגד המח והלב, שני משכנות המחשבה.
הבנת זו בטעם מצוות תפילין, שאובה לכאורה מדברי הכוזרי, שביאר עניין תפילין של ראש על מקום המחשבה והזיכרון, ותפילין של יד על מבוע הכוחות, רוצה לומר הלב. ועל פי דברים אלה הוזכרו הדברים בנוסח שנאמר לפני הנחת תפילין, וציוונו להניח על היד, לזכרון זרוע הנטויה, ושהיא נגד הלב, כדי לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש נגד המח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך. אמנם יש להתבונן אם הבנה זו מוכרחת במהות מצוות תפילין, והאם אפשר שלרמב"ם היתה הבנה אחרת.
ולשון הציווי בתורה על תפילין של יד ושל ראש, הוא, והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך. וגדר שני המקומות שנצטווינו להניח בהם, משתנה בתושבע"פ, שהרי שנינו בספרי, על ידך – בגובה שביד. ובהמשך, בין עיניך – בגובה שבראש. וכך נפסק להלכה בגמ' ובספרי הפוסקים. העובדה שיש פער בין מילות הכתוב לבין ההלכה המתקבלת בתושבע"פ, איננה דבר חריג, והוא רווח ושכיח בתורה, ומן הראוי לחשוב ולהתבונן במשמעותו.
עולה מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים, לגבי דין החובל בחברו, שפשט המקרא מכוון לעיקר טעם המצווה, והתושבע"פ מייצגת את האופן שנכון וצריך לקיים את המצווה בפועל, לפי המציאות השוררת בעולם. גם הגר"א כותב לבאר את הפער בין התורה שבכתב לבין הלכה למשה מסיני העוקרת המקרא, ומזכיר את הפסוק, תתהפך כחומר חותם. והכוונה, לכאורה, שכמו שהחותמת צריכה להיות הפוכה במקור, דווקא כדי שתצא ישרה בחומר, כך הרעיון המרכזי והשורשי מופיע בתושב"כ, והוא משתנה ע"פ התושבע"פ כשהוא יורד למציאות. ומוסיף הגר"א, על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שיידע החותם. והכוונה, שצריך להתבונן בעיקר משמעות המצווה, כדי להבין את שורשה ואת דרכיה.
ולפ"ז נראה לעיין בכתוב בתורה, ולהבין על פיו את עניין המצווה. והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך. התפילין שבין העיניים מבטאים את הכיוון אליו האדם הולך בחייו, ואילו היד מבטאת את המעשים והפעולות הנעשים על ידו. התפילין שבראש באים להאיר לאדם את תכלית חייו ואת מגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו, ואילו תפילין של יד נועדו כדי להעיר את האדם שלא יכשל במעשיו.
והדברים נראים כך, שהרי הלב לא נזכר בפרשה זו כלל, ורק היד נזכרה. ותפילין של ראש אינם שייכים, לכאורה למח ולמחשבה, שהרי המח לא הוזכר בכתבי הקודש, ובכל מקום הלב הוא מקום המחשבה, ככתוב על חכמת שלמה, הנה נתתי לך לב חכם ונבון. ממילא מבואר שתפילין של ראש ושל יד, משקפים הארות שונות אלו מאלו, ואולי לכן מנאם הרמב"ם כשתי מצוות נפרדות.
ואע"פ שדרשת חז"ל העמידה את התפילין של יד בגובה של יד, גם כדי שיהיו סמוכים ללב, כמבואר בספרי, ובדברי הרמב"ם, שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו, תהיה תפילה כנגד ליבו, ונמצא מקיים, והיו הדברים וכו' על לבבך. זה מגיע מן התושבע"פ, והוא תוספת על הנאמר בתורה עצמה, ומשום שבסופו של דבר גם הזהירות במעשי האדם נובעת ושייכת אל הלב.
מקורות:
ספר המצוות להרמב"ם עשה י"ב י"ג, מנחות מ"ד ע"א, ספר המצוות עשה י"ד, דברי הספרי שהביא הרמב"ם אינם נמצאים לפנינו, רמב"ן בהשגותיו לשורש הי"א, שמות י"ג ט', הכוזרי מאמר שלישי, ספרי סוף ואתחנן, מוה"נ ח"ג פמ"א, אדרת אליהו להגר"א שמות כ"א ו', איוב ל"ח י"ד, מלכים א' ג' י"ב, רמב"ם פ"ד מתפילין הל"ב, דברים ו' ו'.
