הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני, ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת, וחטאתי לאלוקים. אלו הן הטענות שטען יוסף אל אשת אדוניו כנימוק לסירוב שלו להיענות לבקשתה לשכב עימה. הרמב"ן התקשה בהבנת דברי יוסף. וכי זוהי הסיבה למיאונו? הרי עוון אשת איש הוא מהעבירות החמורות שגם בני נח מצווים עליהם, ומדוע לא מזכיר יוסף את העניין הזה כסיבה לסירובו? ואלו דברי הרמב"ן בעניין: בני נח נצטוו על העריות, לשון רש"י, ונכון הוא. רק בעבור חסרון דעת הנשים הקדים אליה כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו, ואחרי כן אמר כי יש בעניין עוד חטא לאלוקים. לפי הבנה זו, יוסף טוען שתי טענות, הבגידה באדוניו, ואותה הזכיר בעבור חסרון דעת הנשים. ואח"כ הוסיף, וחטאתי לאלוקים, שיש עוד עוון בעניין הזה, וכוונתו היא לאיסור הניאוף.
ממשיך הרמב"ן בדרך אחרת, ויתכן לפרש עוד וחטאתי לאלוקים בבגידה הזאת, כי רעה גדולה היא שיהיה בה לי חטא לפני האלוקים, כי עיניו בנאמני ארץ, ולא לפניו בוגד יבא, ודברו אמת, רק לא הזכיר אסור הערווה, כי דיבר עימה כדרך הנשים. הרמב"ן חוכך בדעתו, וקשה לו להכניס תחת המילים וחטאתי לאלוקים חטא נוסף מלבד מה שהזכיר בתחילת דבריו. ולכן פירש שחוסר הנאמנות הוא בעצמו רעה גדולה לפני האלוקים. והביא במליצת לשונו את הכתוב, עיני בנאמני ארץ לשבת עימדי. והפסוק הוא דברי דוד על חסידותו שלו, והרמב"ן היטה אותו אל ה', שהוא חפץ בנאמנים. והטיה זו נעשתה כבר בגמ', שהרי בפסוק שלאחר מכן אמר דוד על עצמו, דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני, ופסוק זה הובא כמקור שכת שקרים אינה מקבלת פני שכינה. זהירותו של דוד בוודאי לקוחה ממידותיו של בורא העולם, וגם הוא ית' חפץ בנאמנים. והוסיף הרמב"ן, ולא לפניו בוגד יבא. וזוהי מליצה נוספת, מיוסדת על הפסוק, כי לא לפניו חנף יבא, והבוגד גרוע ומכוער מן החנף. ייסד הרמב"ן שהנאמנות היא יסוד גדול בדרכי ה', והבגידה היא חטא גדול. ונשאר הרמב"ן בהערה מדוע לא הזכיר יוסף את חטא הניאוף, והשיב, שזה היה מפני שדיבר עימה כדרך הנשים.
ונראה להציע, כתוספת לדברי הרמב"ן, שעניין הנאמנות עומד בשורש איסור ניאוף, שהרי איסור אשת איש מוגדר, ותמעול מעל באישה, והמשמעות היא שהניאוף פוגע בבעל, והנואף והנואפת שותפים לפגיעה הזו. ואם כן, גודל המחויבות לבעל מעצים ומגדיל את עוון הניאוף, ולכן מצרף יוסף את חובת הנאמנות ואת איסור הניאוף לעניין אחד. ואע"פ שבוודאי ניאוף אסור לגמרי גם בהסכמת הבעל, וחייבים עליו מיתה והוא בגדר ייהרג ואל יעבור, עדיין יש לבגידה חלק באיסור הזה.
ונראה עוד, שעיקר עניינו של יוסף הוא הנאמנות. האדם הנאמן תופס באופן נכון את נקודת השייכות האמיתית שלו, ואיננו נותן לעצמו לסטות מן השייכות הזו. בהיותו במצרים, רחוק מאביו ומביתו, שומר יוסף על זהותו, והוא נאמן אליה לחלוטין. כשהוא נקרא מן הכלא אל המלך, שאומר בפניו: חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום לפתור אותו. משיב לו יוסף. בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה. לא אני הוא היודע לפתור חלומות, אלא ה' הוא העונה לשלומו של פרעה. האם זוהי השעה ללמד את פרעה אמונה, ואת ההגדרות של השגחה ומאמץ אנושי? האם לא היה סיכון שפרעה יקבל את דבריו בפשטנות, וישלח אותו חזרה אל הבור? גם כשהיה יוסף המושל בכל מצרים, הוא מקפיד לאכול בשר בפרהסיה, בשונה מהמצרים, כדי להדגיש שאיננו לוקח חלק בעבו"ז. יוסף שייך לבית אבא, ואין הוא מוכן לטשטש זאת אפילו לרגע.
אבל עיקר כח נאמנותו התגלה במהלך שהוא מוליך את אחיו, מן הרגע שהם עומדים לפניו ומבקשים לשבור בר במצרים, עד לרגע ההתגלות שלו אליהם. הוא לא שקט עד שמושג השלום בין האחים, ובית יעקב מתאחד. את כל הדרך הזו, הוא מעביר אותם, כשהוא עצמו מתאפק כל העת מלבכות, משום שכאבם כואב גם לו. ומשהגיע לכך, אין שום טינה בליבו, והוא מבטל כל דיון בעוול שנעשה לו. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים. תפיסתו של יוסף את זהותו הפנימית, לא נותנת לו אפשרות לתפוס את הפילוג בבית ישראל כמשהו אמיתי. לגביו מוכרח שיהיה בסיס לשלום ולחיבור של כל ישראל, ומתחת לשנאה מסתתרת אפשרות של אהבת אחים. יוסף מוליך את הדברים לשם, ומניח בזה שורש לאחדות של הגאולה השלימה. וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו, באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. דמותו של יעקב והחיבור של יוסף עם אביו הוא היה עיקר עניינו של יוסף ומקור כוחו, ומשם מגיעה עמידתו בניסיון.
מקורות:
בראשית ל"ט ח'-ט' וברש"י ורמב"ן שם, תהילים ק"א ו'-ז', איוב י"ג ט"ז, במדבר ה' י"ח, בראשית מ"א ט"ו-ט"ז, שם מ"ה ח', סוטה ל"ו ע"ב.
