על המילים צדקה ממני, בדברי יהודה, תרגם אונקלוס, זכאה, מני מעדיא. וכוונתו, שלא היה כאן וויכוח בין יהודה לתמר, אלא חשד בתמר שהרתה לזנונים, והפרה את חובת הייבום שחלה עליה, ולבסוף התברר שלא כן הדברים, ותמר קיימה מצוות ייבום בזה שהרתה ליהודה. אחרי הבירור הזה, תמר היא זכאית, מפני שאיננה מעוברת לאדם זר, אלא לחמיה, שגם בו מתקיימת מצוות ייבום. גם רש"י כך פירש, וכתב, צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת. אבל אין להכחיש שביאור זה מנוגד לטעמי הפסוק, המחברים את שתי המילים הללו יחדיו, ומהם נראה שתמר צודקת בריבה עם יהודה.
כנראה מכח ההערה הזו, דחה הרמב"ן את פירושם של אונקלוס ורש"י, וכתב, צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה, שלא נתתיה לשלה בני. ונראה להרחיב מעט כדי לבאר את הפרשה כולה, ע"פ פירושו של רמב"ן.
יהודה התחיל במצוות ייבום תחילה, כך נאמר במדרש. בבית מדרשו של יהודה נודע גם סוד הייבום, כדברי בנו, וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, וכמו שהאריך הרמב"ן בביאור פנימיות הדברים. לכן, כשמת בנו בכורו ער, נתן את תמר כלתו לבנו השני אונן. כשמת גם אונן כאחיו, עמד יהודה בפני בעיה גדולה. מחד, העיקרון של מצוות ייבום, שיש בו תועלת גדולה לבניו הנפטרים, אמר שנכון לתת את תמר לשלה, אחיהם הקטן. אבל מאידך היה יהודה ירא פן ימות גם הוא כאחיו. איננו יודעים מה ידע יהודה על הסיבה למותם של בניו, ויתכן שהוא חשש לאישה קטלנית, כדעת רבי בגמ'. עכ"פ, יהודה חשש לחייו של בנו, אם ייבם את תמר.
מצב הדברים הזה השאיר בפני יהודה שתי אפשרויות. האחת, לקיים מצוות ייבום ולקחת את הסיכון, או לוותר על הקמת שם לבניו המתים, ולשחרר את תמר מביתו וממשפחתו. ההלכה שניתנה בסיני, קובעת שאישה זקוקה לייבום ניתרת על ידי חליצה. רבי יצחק קארו, מניח בפשטות שגם קודם מתן תורה נהגה חליצה, ואם תאמר שלא ידע יהודה דין החליצה אלא דין היבום, איך יתכן שידע חצי הדין ולא כולו. אבל גם אם נאמר שלא ניתנה עדיין תורת חליצה, הדעת נותנת שבכל מקרה אישה שאיננה עומדת לייבום, לא היתה אסורה לשוק גם אז, ואם היה יהודה מחליט שאין לנהוג ייבום במקום החשש לחיי שלה, היה אמור לשחרר את תמר ולהתירה לשוק. למעשה, ככל הנראה יהודה התקשה לוותר על הקמת שם לבניו, וגם לא גמר אומר לתת את תמר כלתו לשלה בנו, פן ימות גם הוא כאחיו. הוא נמנע מלוותר על שני צדדי הספק. כשאמר יהודה לתמר, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, אומר רש"י, כלומר, דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. יהודה בחר שלא להכריע את הספק, ולהשאיר את הדברים כמו שהם. זוהי הנהגה יפה ונכונה כאשר אין לספק מחיר מוסרי. במקרה שלנו, תמר יוצאת נפגעת, והיא בבחינת עגונה בלי סיבה.
זוהי מציאות מורגלת מאד בעולמנו. אנשים טובים וקדושים, אינם עושים עוולות מרוע לב או מעצלות. אבל הם עלולים לעשות רע מתוך הסתבכות בעשיית הטוב. שני הרצונות המניעים את יהודה הם טובים, נכונים וראויים. הוא רוצה להקים זרע לבניו ולקיים מצוות ייבום, והוא גם איננו רוצה לסכן את חיי בנו. הבעיה היחידה היא שההישארות בספק גובה מתמר מחיר גדול. מחיר שאין שום סיבה וצידוק שתשלם.
מה נשאר לתמר לעשות? היא החליטה שעליה לפעול בהתאם לכללים של יהודה, וגם לעמוד על זכויותיה. היא שמרה על הוראתו של יהודה שלא תינשא לשלה, והיא גם לא היתה החוצה לאיש זר, אבל היא גם לא נשארה אלמנה בית אביה לעולם. היא הביאה לקיום הייבום בדרך שבוודאי לא עלתה על דעתו של יהודה, אבל הוא גם לא היה יכול לומר על כך דבר, מלבד את המילים: צדקה ממני.
מדוע חיכתה תמר עד שיוכר עוברה, והיא תועמד לדין, ואולי תיהרג? האם לא היה אפשרי ומתאים יותר שהיא תיגש אל יהודה קודם לכן, כשהיא בעצמה הרגישה בהריונה, ותעמיד אותו מול העובדות, בשקט ושלא לעין זרים? התשובה לכאורה היא שהיא חששה שיהודה יטען לה שמעולם לא נאסר עליה ללכת לאיש זר. יתכן שיהודה עצמו לא היה מודע די הצורך לסתירה שהוא הניח בה את כלתו. רק אחרי שהיא הועמדה לדין בגלל שהיא הרתה לאיש אחר, הוכח הדבר שהמוצא היחידי שניתן לה הוא מה שהיא עשתה. זוהי התוצאה ממצב שבעל הסמכות אינו עושה את תפקידו כראוי, ומשאיר את האדם שתחת מרותו בלי דרך סבירה להתמודד. צדקה ממני.
מקורות:
בראשית ל"ח כ"ו ובאונקלוס רש"י ורמב"ן. בראשית רבה פ"ה ה', בראשית ל"ח ט', יבמות ס"ד ע"ב, ספר תולדות יצחק עה"ת הובא בסוף שו"ת רבי יוסף קארו, בראשית ל"ח י"א וברש"י שם.
