בפרשת אמור נמצאת פרשת המועדות של תורת כהנים, כמו שהיא נקראת במשנה. בעוד שלושה מקומות בתורה מופיעים ג' הרגלים בלבד, במשפטים, כי תשא וראה. לפעמים נראה שגם בפרשת פנחס מופיעה פרשת מועדות, אבל כמובן אין זו אמת, שהרי נמצא שם גם תמיד של יום חול, שאין עניין הפרשה שם להציג את המועדים, אלא את סדר הקרבת הקרבנות הקבוע במקדש, תמידים ומוספים. למדנו, א"כ, שפרשת המועדות היחידה בתורה, היא הכתובה כאן. כדאי להתבונן במהותם העיקרית של המועדים, דרך הכותרת של הפרשה. מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי. למדנו, שהמועדות בעיקרן הן ימים קדושים. מהי המשמעות של קדושת הימים? כתב על זה הרמב"ן, וטעם מקראי קודש, שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצווה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיה בתפילה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה. וכוונתו, שעיקר הקדושה היא בפניה אל ד' לעובדו ולהידבק בו, וזה עיקר מה שציוותה תורה על המועדות, לקבוע את הימים האלה כימי עבודה לד'.
והוסיף על זה הרמב"ן, גם כסות נקיה וגם יום משתה, והוא ע"פ דרשת חז"ל בספרא, והביאה רש"י בפירוש התורה, מקרא קודש, קרא אותו קודש לאכילה ושתיה וכסות. והביא הרמב"ן מקור נאמן לדרשת חז"ל מדברי עזרא הסופר לישראל, בראש השנה בזמן שיבת ציון, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו. ויותר מפורש הדבר בפסוק נוסף שם בפרשה, היום קדוש הוא לד' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו. ויש ללמוד משם שעצם קדושת היום שוללת את האבלות. ונראה, שעיקר הקדושה, היא הפניה אל ד' והדבקות בו, והימים הקדושים הם ימי מועד, שבהם נועדים ישראל ומזדמנים עם קונם, וזאת כתב הרמב"ן מדעתו, שהרי זהו עיקר פירוש מושג הקדושה בכל מקום. וחיוב האכילה והשתיה, ומניעת האבלות והצער, הם משניים, ואותם למד הרמב"ן מדברי חז"ל. ומפני שהם ימי קודש ומפגש עם הקב"ה, ממילא נוכחת בהם הרוממות והשמחה, ונשללת האבלות והבכייה, כדברי הכתוב, באור פני מלך חיים, שהארתו ית' מביאה עימה שפע ברכה ושמחה, וכנאמר בנוסח התפילה, כי באור פניך נתת לנו ד' אלוקינו, וכו'.
ועוד עניין נוסף למועדים מפני קדושתם, שמקריבים בהם קרבן מוסף, כנאמר, והקרבתם אישה לד'. ומשמעות הדברים, שהקדושה מחייבת שהאדם ייתן משלו לד'. גם בימי חול המועד, שבפשטות אינם בכלל מקרא קודש, מקריבים בהם קרבן מוסף, וזה מפני שגם הם נכללים במקרא קודש במובן מסוים, ככתוב בסוף פרשת המועדות, אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש, להקריב אישה לד' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. ומכאן לקחו חז"ל להגדיר גם את ימי חול המועד כמקרא קודש, כמבואר בתפילת מוסף. וביאור הדברים שימי חול המועד הם מקראי קודש רק לגבי קרבן מוסף, ואילו יו"ט ראשון ואחרון קרואים בקדושתם לגמרי. כך כל מקראי קודש מקריבים בהם מוסף.
אמנם בפרשת השבת כאן נזכר שהיא מקרא קודש, שהרי זהו עניין הפרשה, אבל לא נזכר שיש בשבת קרבן מוסף. ואילו בפרשת פנחס, שם נזכרו כל הקרבנות, גם של יום חול, ושל ר"ח שאינו מקרא קודש, נזכר גם מוסף השבת, אבל לא נזכר שם מקרא קודש, משא"כ בשאר ימים טובים. וגדר הדבר לכאורה שקדושת השבת אינה מחייבת קרבן, בשונה מקדושת שאר המועדים, וזה צריך ביאור.
ונראה לבאר, שכל המועדים אנו חוגגים את המתנות שנתן הקב"ה לישראל, יציאת מצרים, נתינת התורה, הקציר והאסיף, הזיכרון לטובה והכפרה לפניו. ועצם השמחה ששמחים ישראל במועדים, אינה נתינה לד', אלא שמחה טבעית, ששמח האדם בטוב שיש בידו. ולכן, כדי לקודש את המועדים, חייב האדם ליתן משלו לגבוה, וזה עניין הקרבנות. אבל השבת, שיסודה הוא על העולם שנברא, ובעבורנו אין העולם בבחינת מתנה אלא בבחינת תפקיד ועבודה, שהרי אנו רואים את העולם בשיקול בין הטוב והרע, חציו זכאי וחציו חייב, ואנו מצווים ונקראים להכריעו לכף זכות ולתקנו. רק הקב"ה מגבהי מרומים יודע לאן מגמת העולם, והוא שמח בעולמו שברא, ואנו נקראים לשמוח בשמחתו ולנוח במנוחתו, כדברי רש"י, אות גדולה היא בינינו, שהנחלתי לכם את יום מנוחתי – למנוחה.
ממילא עצם השביתה ממלאכה והעונג בשבת הם פניה לד', ויש בהם קדושה, ואין קדושת השבת זקוקה לנתינה נוספת לד'. וזה הטעם שאנו מזכירים מקרא קודש במועדים בכל התפילות, ואילו בשבת איננו מזכירים מקרא קודש בתפילות, אלא בקידוש, בשעת הסעודה, שהמנוחה והעונג בשבת הם לבדן פניה לד', ובהן קדושת השבת.
מקורות :
מגילה ל' ע"ב, במדבר כ"ח א' – ל' א', רמב"ן ויקרא כ"ג ב', רש"י שמות י"ב ט"ז, נחמיה ח' ט'-י', משלי ט"ז ט"ו, ויקרא כ"ג ח' ל"ו, רש"י שמות ל"א י"ג.
