בנאומו של משה, הוא מזכיר את עניין קללתו של בלעם, ואת הברכה שבירך בסופו של דבר, כתיאור אהבתו הגדולה של ד' לישראל, ולא אבה ד' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ד' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ד' אלוקיך. גם בדברי הנביא מיכה, אנו מוצאים את דברי ד' לישראל, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, למען דעת צדקות ד'. בקריאה פשוטה, דברים אלה אינם מובנים לנו כל הצורך. הרי כוחה של קללת בלעם נובע, כמובן, מיכולתו להשפיע על ההנהגה האלוקית, ואם אין ד' חפץ בקללת ישראל, מה ערך יש לקללתו של בלעם? ומה אכפת לנו אם יקלל בלעם את ישראל כאוות נפשו, אם שום דבר מקללתו לא יחול על ישראל? מהי העדות הנפלאה על אהבתו של ד' לישראל, בכך שמנע הקב"ה את בלעם מלקלל?
כדי להבין מעט את הפרשה, יש להתבונן בדברים יסודיים שלימד אותנו רבנו הרמח"ל, בכמה מקומות בספריו, ובעיקר בספר דעת תבונות. הרמח"ל מלמד אותנו שיש שתי הנהגות אלוקיות כלליות בהן מנהיג ד' את עולמו, הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. משמעות הדברים היא, שהקב"ה העמיד מערכות כללים שעל פיהם נוהג העולם. הכללים האלה, הם הדרך שקבע ד' כדי להוביל את העולם אל תכליתו. לדוגמא, העיקרון של הבחירה החופשית שניתנה לבני אדם, שנועד כדי שהשפע שיזכו לו בני האדם יהיה בבחינת דבר שהם ראויים אליו, ולא בבחינת חסד חינם. עיקרון נוסף בהנהגת העולם קובע שהקב"ה גומל טוב לעושי הטובה ורע לעושי הרעה. גם הכלל הזה, כמו כל הכללים שנקבעו בבריאה, כולם נועדו בשביל להגשים את התכנית של ד' לעשות טוב בעולם.
העניין הוא, שכל הכללים שנקבעו, עלולים בסיטואציה מסוימת להביא לקלקול התכנית האלוקית הכללית. למשל, טענתם של הנוצרים, שעם ישראל נכשל בחטא גדול מאד, ולכן נענשו שעזב ד' אותם. ובאמת יש להתבונן, האם עיקרון הבחירה החופשית לא יביא למצב שירבו ישראל חטאים ופשעים, עד כדי שיהיו ראויים לביטול הברית? מה יהיה במקרה כזה עם הרצון הכללי, הוא ההטבה?
במקום הזה מגיעה הנהגת הייחוד, שעניינה הוא שרצונו של ד' ימצא את הדרך להתקיים בכל מקרה. העיקרון הזה קובע שכל הכללים שנקבעו בבריאה אינן פועלים בה כי אם בשביל המטרה, ולעולם הם מתבטלים בשביל הרצון הכללי של ד'. על העיקרון הזה נאמר, כי גדול מעל שמים חסדך. השמים הם הגבול שקבע ד' לעולם. אבל החסד האלוקי הוא מעל השמים, ואינו מצטמצם בגבולות האלו. במקום נוסף נאמר, כי הגדלת על כל שמך אמרתך. שמותיו יתברך מבטאים את הנהגותיו בעולם, שהרי אמרו חז"ל במדרש, לפי מעשי אני נקרא. אבל ההבטחה של ד', אמרתך, גדולה מכל שמותיו, משום שכל ההנהגות נועדו כדי להגשים את המטרה, ולא יתכן שהכלים יגבילו ויפריעו למגמה עצמה. על הנהגת הייחוד אומר רמח"ל, מחזיר כל רעה לטובה ומביא בריותיו לרצונו. יש כאן שני צדדים של מטבע אחת. הטוב הוא המגמה הכללית של הבריאה, וכל הרע בעולם אמור להיעלם ולהביא אל הטוב. והטוב הוא הרצון הפנימי והראשי של בורא העולם, ורצונו הוא שאמור להתקיים ולצאת אל הפועל. ייחודו ית' מתגלה, כאשר רצונו של ד' מנצח ויוצא אל הפועל בכל מקרה.
חז"ל נותנים לנו ציור על מהלך המחשבה של בלעם. הפסוק אומר, וא-ל זועם בכל יום, ומכאן שבכל יום יש רגע אחד שבו הקב"ה כועס. ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה, יודע דעת עליון, מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה. ועל זה אומר בלעם, מה אקוב לא קבה א-ל, מה אזעום לא זעם ד', מלמד שכל אותן הימים לא זעם.
משמעות הדברים שמיסודות הבריאה שתהיה למידת הדין אחיזה כלשהי, לפחות ברמה של רגע אחד של כעס בכל יום. כנראה זה הכרחי כדי שהרע בעולם לא יתגבר יתר על המידה. וכיון שמעשיהם של ישראל אינם במצב של שלימות, וגם זה, כנראה, מכללי היסוד של הבריאה, שהרי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מכאן ברור, שאם בלעם יכוון את זעמו של ד', את מידת הדין הפועלת בעולם מול חטאיהם של ישראל, אין אופן שבו לא תתקבל קללתו של בלעם.
זהו ציור של מחשבה אנושית, על מהלכה של ההנהגה האלוקית, לפיה יכול אדם להשתמש בגבולות ובכללים שהקב"ה יצר, כדי לבטל את מגמתו ורצונו של ד' להיטיב לישראל. אבל אהבתו של ד' לישראל, והעיקרון של הנהגת הייחוד, מחייבים שרצונו של ד' יתקיים על כל פנים, וכל יסודות הבריאה משועבדים להגשמת הרצון האלוקי, ולכן נמנע ד' מלכעוס כל אותם הימים.
מקורות:
דברים כ"ג ו', מיכה ו' ה', דעת תבונות סי' ל"ו, כללות האילן פ"א מ"א, תהילים ק"ח ה', קל"ח ב', שמות רבה ג' ו', ברכות ז' ע"א, תהילים ז' י"ב, קהלת ז' כ'.
