ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. כי תעבוד את האדמה, לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ. המרכזיות של האדמה ברצח ובעונשו, צריכה ביאור. ההשקפה הראשונה מוצאת את הקשר בכך שהדם נספג באדמה, אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. אלא שהדעת אינה רואה ערך גדול בפרט הטכני, שלא תמיד קיים, ובמקרי רצח רבים אין דם נשפך, ואין האדמה סופגת.
הקשר של האדמה אל הרצח מופיע גם במצוות התורה. על האיסור לקחת כופר מן הרוצח לפוטרו מעונשו, נאמר, ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו. גם הגלות שהתורה הטילה על רוצח בשגגה, דומה לעונש שהוטל על קין, נע ונד תהיה בארץ. הרוצח מאבד את זכותו לעמוד במקומו, והוא גולה.
כדי להבין מעט את העניין העמוק הזה, צריך להניח שבליעת הדם הטכנית באדמה, היא בבחינת ציור לעומק המובע בה. האדמה היא המרחב שבו מתנהלים חייהם של בני אדם, ובתוכו יש מקום לכל אחד מבני האדם. המציאות החברתית מורכבת ומושפעת מכל היחידים הנוטלים בה חלק, ורק מכולם יחדיו היא נוצרת כפי שהיא. היציאה של כל אחד מסביבתו, לוקחת חלק מהחיים המשותפים לכולם, ומעלימה אותו. מעניין לראות את דברי השבח שאמרו חז"ל, על הצלתו של אחד מהחברים, בריך רחמנא דיהבך לן, ולא יהבך לעפרא. החבר שהיה עלול לרדת לעפר, למות, ניצל וניתן לנו, חבריו.
יחד עם זאת, כשאחד מהחברים מסתלק לעולמו, עד כמה שנורא הדבר, טבעה של החברה האנושית שהיא בולעת את האסון ומעלימה אותו. בני אדם מסתגלים לחסרונו של היחיד שנלקח, ולומדים להסתדר בלעדיו. קשה לבקר את המציאות האנושית הזו. הגמ' מלמדת שג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו, ואחד מהם, על המת שישתכח מן הלב. וברש"י, ואם לא עלו דין הוא שיעלו – שאל"כ לא היה אדם מתקיים. התורה חייבה את הקרובים להתאבל, ואת כל הסביבה לכבד את המת ולקרוע קריעה על מותו. אבל חז"ל גם לימדו אותנו, כמו שהביא הרמב"ם, לשים גבול לאבל. אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש.
ממוצא דברי הרמב"ם אנו למדים שהגבול שניתן לאבלות נובע מן ההגדרה: טבעו של עולם. כאשר אדם נרצח, אין זה נכלל בטבעו של עולם, ושם היה מן הראוי שהזעקה תמלא עולם ומלואו, ושום דבר לא ישכיח אותה ואת האדם שמת. שהרי האדם שמת אבד לכולנו, המציאות של כולנו השתנתה על ידי מותו, והיא חסרה לנו. וכל זה אירע בניגוד לטבעו של עולם, ובעוול נורא שמעורר וקורא לזעזוע.
המציאות היא כמובן שונה. האדמה, המרחב האנושי, מתוך הצורך של האדם להמשיך לחיות, מתגבר גם על העוול והרצח, וממשיך לחיות. האדמה פוצה את פיה ובולעת את דמו של הנרצח, גם ברמה הטכנית, וגם ברמה האנושית, ועל זה אומר ה', קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. על ההשתקה הזו ה' בעצמו אינו יכול לסלוח. לארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו. יש כאן קריאה לחברה האנושית שהשתקה של הרצח, מחניפה ומקלקלת את עצם מציאותה של הארץ..
לא תמיד הצדק יכול להיעשות. התורה מדברת על מצב שבו לא ידוע מי הרוצח, ועל זה ניתנה פ' עגלה ערופה. עלינו לבצע את הדין עם הרוצח באופן סמלי, ולהביע את מה שראוי היה לעשות לרוצח. רוצח בשוגג, שאשם בהריגה, אם כי לא בכוונה, גולה. די באחריותו החלקית כדי שיאבד את זכותו למקום על האדמה. הוא צריך לעזוב את החברה שלו, ולחפש מקום בעיר הלויים.
השיר של יום ג', מדבר על בתי הדין האנושיים. אלוקים ניצב בעדת א-ל, בקרב אלוהים ישפוט. וכדי לבאר את הקשר בין המזמור לבריאת יום ג', אומרים חז"ל, על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. יצירת הארץ שגדל בה צומח הנותן מזון לאדם, מקבילה להעמדת בתי דין העושים משפט. הרוצח, הפורע של המשפט, מתקלל: כי תעבוד את האדמה, לא תוסף תת כוחה לך.
וכשנשפך דם ישראל כמים, באכזריות נוראה, על ידי רשעי עולם, אנו זועקים מרה עם איוב: ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי. אנו מצפים לקיום ההבטחה, הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמתו עמו.
מקורות:
בראשית ד' י'-י"ב, במדבר ל"ה ל"ג, ברכות נ"ד ע"ב ובשו"ע או"ח סי' רי"ט סעיף ד', פסחים נ"ד ע"ב וברש"י, רמב"ם הל' אבל פי"ג הל"א, ירמיהו כ"ב י', תהילים פ"ב א', ר"ה ל"א ע"א, אויב ט"ז י"ח, דברים ל"ב מ"ג.
