חז"ל בגמ' מגדירים את ההבדל בין הקללות שבחומש ויקרא לאלו שבחומש דברים, במילים הבאות, קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרן, וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן. דיבורים אלה קשים להבנה וצריכים ביאור, וכי חומש דברים איננו דברי ד', חלילה? הרי כל מילה בכל התורה כולה היא דבר ד', ומשה רבנו כתבה מפי ד', וכלשון הרמב"ם, שהוא (משה) במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב. חלילה שחומש דברים יהיה שונה בעניין הזה מארבעת החומשים שלפניו. כמה רבים הדינים הנלמדים מספר דברים. ובכל זאת, מצאנו לדעת רבי יהודה שיש הבדל בין ארבעת החומשים לחומש דברים לגבי דרשת סמוכים. וזוהי סוגיה נכבדה הצריכה עיון.
כדי להבין את העניין, צריכים אנו לחשוב על כל אותם דיבורים שאמרו אנשים שהתורה מספרת עליהם, כאבימלך ולבן, פרעה ודתן ואבירם. כל המשפטים הללו, נאמרו ע"י האנשים הללו כדברי חול, ואפילו דברי טומאה וחטא. ובכל זאת, ציווה הקב"ה לכותבם בתורה, ובזה נהפכו אותם הדיבורים עצמם לדברי תורה. אין בזה שום קושי, שכך אמר הקב"ה למשה, כתוב בתורתי שכך אמר אותו רשע. גם דברי הצדיקים שאמרו את דבריהם בתוך המאורעות שאירעו בחייהם, כאברהם ושרה, יעקב ויהושע, לא היו מתחילתם דברי תורה, ורק כשהורה ד' לכותבם בתורה, הפכו לדברי תורה לכל דבר.
והנה, משה רבנו לפני מותו נושא נאום גדול, שתכליתו כמו שכתוב, לבאר את התורה. פשוט הדבר, שכאשר נאמרו דברי התורה, והתוכחה של משה לפני העם, לא היו הדברים בגדר תורה שבכתב, אבל גם לא היו דברי חולין. הם היו בבחינת תורה שבעל פה, שהרי הם היו ביאור ופירוש לתורה, ואין ספק שכאשר משה מפרש את התורה לפני העם, הוא עושה זאת מכח מה ששמע והבין בסיני מנותן התורה עצמו. לכן היו הדיבורים הללו בגדר תורה שבע"פ. אמנם לאחר שסיים משה את דבריו, נצטווה לכתוב כל דבריו בתורה שבכתב. בזה עצמו התעלו הדברים וגדרן משם והלאה הוא בבחינת תורה שבכתב ממש, וכל מילה שלהם היא תורה שלימה, להילמד ולהידרש כתורה שבכתב.
אעפ"כ, כיון שביסודם ובתחילתם היו הדברים בגדר תורה שבעל פה, והם היו ביאורים שביאר משה את התורה, יש דברים בצורתם של דברי משה, שנקבעו באמירתם הראשונה, כמו שראויים דברי פירוש להיאמר. וכך היתה ההוראה שקיבל משה, לכתוב בגדר תורה שבכתב את דברי התורה שבע"פ הללו. מכאן מגיעה הגדרת הדברים בגמ', משה מפי עצמו אמרן, והכוונה שמתחילתן נאמרו דברי משה כתושבע"פ, שכולם נאמרים מפי חכמים ובשמם.
גם ההבדל בעניין דרשינן סמוכים, נגזר לכאורה מהבדל זה, שבדרך כתיבת התורה אין, לדעת רבי יהודה, סיבה לדרוש סמוכין, שהרי כל הדברים אמורים להיכתב, וממילא מוכרח שיהיו פרשיות סמוכות זה לזה, ואין הסמיכות יכולה מלמדת. אבל בספר משנה תורה, שהדברים שם תחילתם הוא בדיבורי משה אל העם, דרך המדבר שעובר מעניין לעניין עם קשר ושייכות בין עניין אחד לעניין הסמוך לו.
מו"ר הגאון רבי ליב מינצברג זצ"ל, האיר את עינינו בכך שיש דיבורי אהבה מיוחדים בין ד' לישראל, שאינם מופיעים בארבעת החומשים, ומקומם הוא בדברים. רק בחומש דברים נאמר לישראל שהם בנים לד'. בחומש שמות מוזכר על ישראל תואר בנים, אך זה נאמר בפנייה לפרעה, ולא לישראל. לכאורה הטעם הוא כדברינו. הדיבור הישיר בין הקב"ה לישראל, שזהו אופיים של דברי התורה, מחייב יראה כזו שקשה להכניס לשם דברי אהבה מפורשים, לעומת זאת, כשמשה רבנו מדבר עם ישראל על ד', זהו המקום לגלות לישראל את מה שמונח בעומק דברי התורה כולה, שהיא אהבת ד' לישראל. תן דעתך, שגם בחומש דברים מופיעה רק אהבת הקב"ה אלינו כאב לבניו, ואילו הדיבורים על ברית הנישואין בין ישראל לאביהם שבשמים, נתבארו רק בספרי הנביאים, ולא בתורה עצמה.
גם הציווי אלינו, לאהוב את ד' בלב ובנפש, לא נזכר בארבעת החומשים, ורק בחומש דברים הוא נזכר כמה פעמים. גם הטעם לזה, כנראה, הוא בהבדל בין החומשים. בארבעת החומשים, שהם בעצם דיבור ישיר של ד' לישראל, דיבור שבעצם מציאותו מטיל יראה על האדם, אין מקום שיופיעו דיבורים על אהבה. רק בנאומו של משה, שמדבר עם ישראל על הקב"ה בגוף שלישי, יש מקום לציווי על אהבת ד'. לאחר מכן, משנכתב נאומו של משה בתוך התורה עצמה בהוראה אלוקית, הפכו הציוויים הללו לתורה שלימה.
