וישמע את דברי בני לבן לאמר, לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום. ויאמר ה' אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך. התורה מספרת איך במחשבתו של יעקב מתקבלת ההבנה שהגיע הזמן לעזוב את לבן, ואיך אח"כ ציווה הקב"ה אותו לעשות כך. תיאור זה מעורר קושי, שהרי אם ציווה ה' את יעקב לחזור לארץ כנען, מדוע צריך לתאר את מחשבותיו של יעקב על כדאיות הצעד הזה? וכי ציווי ה' אין בו די?
השאלה הזו קשה יותר בהמשך הדברים. כשיעקב קורא לנשיו, ומאריך להסביר להם את כל היחס שלו עם לבן, וכמה כדאי כבר ללכת מכאן, ורק אחרי כל זה הוא מוסיף להם: ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום, יעקב, ואומר הנני. אנכי הא-ל בית א-ל, אשר משחת שם מצבה, אשר נדרת לי שם נדר, עתה קום צא מן הארץ הזאת, ושוב אל ארץ מולדתך. גם כאן, מופיעים קודם כל, באריכות, נימוקים אנושיים שונים, הנוגעים להמשך השהות בבית לבן, ורק אח"כ מופיע הציווי.
את השאלה הזו שאל הגאון רבי שמחה זיסל מקלם בלשונו: בביאור העניין ביעקב אבינו ע"ה, שכשאמר לו הקב"ה, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, שלח אחרי רחל ולאה, ודיבר אתן כי לבן מתנהג עמו לא טוב, ולכן ילכו אתו אל ארצו, כאשר דבר ה' ב"ה. וקשה, כי הנראה כי אלו היה לבן מתנהג עמו בכי טוב, לא היה מקיים דבר ה'? גם בתשובתן של רחל ולאה חוזר הפלא הזה. ותען רחל ולאה, ותאמרנה לו, העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו, ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו, לנו הוא ולבנינו, ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך, עשה. גם כאן, נאמרות תחילה הסיבות האנושיות, הטבעיות, ורק אח"כ מוזכר הציווי. ונראה לבאר את העניין לפי דרכנו.
ונראה, שעזיבת לבן בבריחה, מנוגדת בפשטות ליושר, שהרי הוא אביהן של רחל ולאה. גם ליעקב היתה עם לבן איזושהי הסכמה, ואין ראוי שיברח אדם מחותנו. לכן הוצרכו יעקב ונשותיו לעסוק ביחסים המעוותים של לבן עם חתנו ובנותיו, כדי שההליכה תהיה ישרה. ולא היה די בציות לציווי גרידא, כי ה' לא יצווה אלא את הטוב.
ונראה עוד, שכיון שציווי ה' לעזוב את לבן ולחזור לארץ כענן היה מיוסד על הנימוקים האלה, ראוי היה שיעקב, רחל ולאה יעשו את הציווי מתוך מודעות לטעמים האמיתיים של הציווי.
והנה, הרמב"ם פותח דיון האם נכון יותר שאדם יקיים את מצוות ה' מתוך כפיה עצמית של הרצון האישי, או שיעשה את הדברים בהזדהות פנימית ומתוך רצון. הרמב"ם מסכם את הדיון, שיש הבדל בין מצוות הנקראות בחז"ל 'חוקים', שטעמן אינו ידוע לנו, לבין המצוות הנקראות 'משפטים', שטעמן מובן ללב האדם. את החוקים אדם צריך לקיים מתוך כניעה לרצון ה', ואילו את המצוות שטעמן ידוע צריך אדם לקיים מתוך הזדהות ורצון פנימי. משמעות הדברים לכאורה היא, שבחוקים לא נודע לנו הטעם, כדי שנקיים המצוות עם טעמן, ואין לנו בהן כי אם הציווי בלבד. אמנם במשפטים שנודע טעמם, רצון ה' אינו רק שנציית למצוות, אלא שניטע בליבנו ובנפשנו את הדרכים הישרות שעליהן ייסדה תורה את המצוות. וממילא, בציווי הזה של ה' לעזוב את לבן, היו יעקב והאימהות צריכים לעשות אותו מתוך הזדהות עם הציווי וטעמיו, ולכן הטעמים מופיעים בצורה עיקרית.
ונראה עוד, שעיקר עבודתו של אברהם, היא להעמיד את אמונת הייחוד בשלימותה, כאשר יאמר הרמב"ם על אברהם, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. ואלו הו רוב הסיפורים המסופרים עליו, כהמלחמה להציל את לוט, הכנסת אורחים והתפילה על סדום, ועקידת יצחק. לעומת זאת, עבודת יעקב היתה להעמיד את משפחתו, שהיא הבסיס לכנסת ישראל כולה. כאשר אנו רואים שעיקר מה שהתורה מספרת על יעקב, הוא על עמלו להשיג את נשיו, לגדל את בניו, ולנתב את ספינת משפחתו בסערות הפוקדות אותה. והדרך הישרה בבניית משפחה היא המבנים היסודיים של הקשר הפנימי בין בני המשפחה. ובאמת חלק גדול מאד ממעשי יעקב עסוק בישירות או בעקיפין בקשרים בינו לבין נשותיו ובניו, ובקשרים שבין הבנים עצמם. ולכן התורה מספרת מה היו הרגשות של ריחוק שפעלו אצל לבן, ולמה היה ראוי ונכון, צודק ואמיתי לברוח ממנו. בניין משפחה קדושה אמור להיות מיוסד על קשרים נכונים וטובים.
מקורות:
בראשית ל"א א'-ט"ו, חכמה ומוסר לרש"ז מקלם ח"ב מאמר רכ"א, שמונה פרקים להרמב"ם פ"ו, רמב"ם פ"א מהל' עבודה זרה הל"ג.
