וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע. פסוק זה חותם את פרשת העקידה והוא צריך תלמוד, שהרי לכאורה אין בו שום חידוש, וכי עלה על דעתך שלא חזר אברהם לנעריו ולביתו? אמנם אחר העיון מתגלה בפסוק זה חידוש גדול, שאחרי העקידה חזר אברהם לבדו, והלך אל נעריו, ואילו יצחק הלך למקום אחר. ואם ישאל השואל להיכן הלך יצחק, מצאנו לזה תשובה בתרגום יונתן, ודברו מלאכי מרומא ית יצחק, ואובלוהי לבי מדרשא דשם רבא, והוה תמן תלת שנין. גם בילקוט שמעון מבואר שיצחק הלך לבית מדרשו של שם. אבל המדרש לא נזקק למלאכים שלקחו את יצחק לשם, אלא תלה הדבר באברהם עצמו, ויצחק היכן היה, שלחו אצל שם, ללמוד ממנו תורה. אם נרצה להשיב לשאלה: ויצחק היכן היה, תשובה של פשט, נראה לכאורה שהדבר נרמז בתורה עצמה. בהמשך, בשעת זיווגו של יצחק, אנו שומעים, ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. משמעות הפסוק שיצחק הגיע אל בית אביו אשר בארץ הנגב, והוא בא לשם מהליכתו אל המקום ששמו באר לחי רואי. חשוב לזכור כאן, שגם בהמשך היה יצחק קשור לאותו מקום הקרוי על שם ראיית מלאכים, שהרי באחרית ימיו נאמר, וישב יצחק עם באר לחי ראי. עניין הליכתו של יצחק לשלוש שנים, מסביר לנו מדוע לא מוזכר יצחק בקבורת שרה אימו.
אבל השאלה לאן הלך יצחק אינה השאלה העיקרית. השאלה הבוערת היא מדוע לא הצטרף יצחק לאברהם אביו, ומה רוצה התורה ללמדנו כאן. לצורך הבנת העניין, נתבונן עוד בפסוק, ונמצא שם עוד דבר מופלא. וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע. המילה יחדיו מופיעה כאן בפעם השלישית בפרשת העקידה. בפעמיים הראשונות מתארת התורה איך אברהם הולך יחדיו עם בנו יצחק. לפי פירוש רש"י, הפעם הראשונה היא לפני שידע יצחק שהוא יהיה השה לעולה, והפעם השניה היא אחרי שקיבל יצחק רמז על כך, כמו שכתב רש"י, יראה לו השה, כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה – לעולה בני. ואע"פ שהבין יצחק שהוא הולך להישחט – וילכו שניהם יחדיו, בלב שווה. והנה, זמן מועט לאחר מכן, הולך אברהם יחדיו, אבל לא עם בנו יחידו אהובו, עולה תמימה וטהורה, אלא עם נעריו, שלא היו בסוד העקידה כלל, וכנראה לא יכלו להיות בסוד מופלא זה. לכאורה, זוהי עיקר מגמת הכתוב, ללמדנו שאברהם, מיד אחרי העקידה, נמצא במדרגת שלימות פנימית, והוא פנוי כולו כדי להיות יחדיו, בלב שלם ופתוח, עם כל אדם שנברא בצלם. זוהי שלימות העמידה של אברהם בניסיון. אברהם איש הצדקה והחסד, שפתח את ביתו לעובדי אלילים המשתחווים לעפר שעל רגליהם, נשאר בשלימות זו גם אחרי שנתעלה בניסיון העשירי, העקידה. אבל יצחק בנו, מידה אחרת היתה בו, ולחזור לעולם הרגיל, לקח לו זמן נוסף. בשלב ההוא מלאכי עליון לקחו לבית המדרש של מי שהוא כהן לא-ל עליון, או שחיזר אחרי מקום של מלאכים, באר לחי רואי.
ויש כאן עומק נוסף להתבונן בו. דבר ברור בתורה שקרבן אדם מתועב ושנוא בעיני ה'. אחת הטענות שהתורה מביאה כנגד עבודה זרה, היא העובדה שהם מקריבים את בניהם. כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם. ביחס לעקידת יצחק, דרשו חז"ל את הכתוב, אשר לא ציוויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, ואמרו, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, וכתב שם המפרש, כלומר, אע"פ שציוויתי לו, מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו, אלא לנסותו. הרעיון של קרבן אדם, אין לו מקום כלל אצל הקב"ה.
ונתבונן מעט במצבו של אברהם בשעת העקידה. מחד, הוא שמע בעצמו את ציווי ה', קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה. ומאידך, מי כאברהם שהשכיל וידע את אלוהיו, והבין שדרכו היא צדקה ומשפט, וקרבן אדם אינו אפשרי כלל. במצב הבלתי אפשרי הזה, שלא היה בו אדם מעולם, התבקשו מאברהם שני דברים מנוגדים. מחד, לציית לציווי ה' בנאמנות מלאה, ואפילו בשמחה. מאידך, להחזיק בתפיסת האלוקים הנכונה, ולא להצליח להבין את הציווי שהוא מקיים. הוא אמר בליבו, אינני יודע מדוע ה' מצווה אותי בדבר הזה, ואני עושה אותו כעבד שאינו מבין את ציוויו. לכן הצליח אברהם, תוך כדי העקידה, לקיים קשר עם בנו בשלימות גמורה, והלך עימו יחדיו בלב פתוח ושלם. עולמו של אברהם הוא עולם של ידידות ושלום, אהבה וצדקה, ושום דבר לא השתנה בו גם בשעת העקידה, למרות שהציווי שאותו מקיים אברהם מנוגד לגמרי, עד כמה שיד אדם משגת, לתפיסת האלוקים הזו. העובדה שאברהם שמר את תפיסת הצדקה בזמן העקידה, היא שעמדה לו שגם לאחריה יכול היה מיד להתחבר לנעריו בחיבור שלם ומלא, יחדיו.
מקורות:
בראשית כ"ב, שם שם י"ט בתרגום יונתן ובילקוט שמעוני, בראשית כ"ד ס"ב, שם כ"ה י"א, רש"י בראשית כ"ב י"ח, דברים י"ב ל"א, ירמיהו י"ט ה', תענית ד' ע"א ובמפרש שנדפס שם במקום רש"י.
